פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
אדמת האם היא אנחנו - פרופ' דנה אמיר
אדמת האם היא אנחנו / פרופ' דנה אמיר "פסיכואנליזה בפעולה" כיכר החטופים, 7.3.25
לפני שבועיים הושבו, אחרי תופת של שנה וחצי, ארונותיהם של מי שהיו החטופים הקטנים ביותר, אך במובן מסוים גם הגדולים ביותר, של השבעה באוקטובר. קטנים בגלל גילם הרך. גדולים מפני שהפכו בעל כרחם לסמל לגבול אנושי שאיש מאיתנו לא האמין שייחצה.
הרגע האחרון שבו נצפו הפעוטות האלה, אדומי השיער, היה רגע שבו מעיניה הפעורות של אימם כבר נשקפה התהום – אבל הם עוד הניחו את ראשיהם הזעירים על לוח ליבה, בוטחים בה, באמא אדמה שלהם, שלא תיתן לשערה משערות ראשיהם היפים ליפול.
הביטוי "אמא אדמה", שדבק בשירי ביבס מאז היום הנורא ההוא, אוחז בתוכו גם את הביטוי המשלים "אדמת אם". אדמת האם הזו היא אנחנו. אנחנו הפרנו את ההבטחה שלנו לתינוקות האלה, שהניחו את ראשם על לוח ליבנו. אנחנו הפרנו את ההבטחה שלנו לילדינו כולם, גם אלה הישנים עכשיו בבטחה בבתיהם. אנחנו הפרנו את ההבטחה שלנו לעצמנו.
איפה נכשלנו?
עצם העמדת שחרור המחבלים מול השבת החטופים יצר שוב ושוב במשך השנה וחצי האחרונות, מצג שווא. לפי מצג השווא הזה, הקורא לעצמו "עסקה", אפשר להניח על כפות המאזניים – כמו בחנות מכולת – את שתי האפשרויות הללו, השבת החטופים מול שחרור המחבלים, ולבדוק, בקור רוח, שלא לומר בקור-לב, אם הן שקולות זו לזו. אבל האמת היא שמדובר באפשרויות שאין שום דרך לשקול אותן זו כנגד זו. זה איננו סחר מכר. מדובר בבני אדם. מדובר בנפשות.
איזה עולם הוא זה שבו נשקלים חייו של ילד, חייו של כל אדם, מול משהו שאיננו החיים האלה עצמם? האם יש משהו גדול יותר, יקר יותר, בעל ערך יותר מהם?
אני רוצה להגיד את זה ברור: אין בעולם עסקה שהגודל שלה יכול לפצות על מה שאבד לנו, או להחזיר, לא רק את מי, אלא גם את מה – שאיבדנו בשבעה באוקטובר. אבל דווקא משום כך העסקה שאנחנו מחויבים לה קשורה לא רק בחטופים – אלא גם בנו:
איזה מחיר אנחנו מוכנים לשלם על אבדן האנושיות שלנו? האם יש מחיר שלא שווה לנו לשלם כדי לשמור על האנושיות שלנו?
אחד הציטוטים האהובים עלי של קפקא אומר כך: "אתה יכול להפנות גב לסבלות העולם. אך הפניית הגב הזו היא אולי בדיוק הסבל היחיד שהיית יכול למנוע."
כל רגע שבו אנחנו לא משיבים אלינו את מי שעוד אפשר להשיב – הוא רגע של הפניית גב לסבל. הפניית הגב הזו היא בדיוק הסבל היחיד שיכולנו, שאנחנו עוד יכולים, למנוע. אם נמשיך להפנות את גבנו לסבל הזה – נמצא עצמנו מפנים גב לא רק אל העבר אלא גם אל כל אפשרות של עתיד. הפניית הגב הממארת הזו עתידה לשלוח גרורות שלא ייוותרו חלקת אדמה או חלקת נפש נקיות מהן. זוהי פעולה שמקורה מוות והיא מייצרת מוות. ואילו הפניית הפנים – היא פעולה שמקורה חיים, והיא מייצרת חיים. אני קוראת מעל הבמה הזאת לכולנו להבטיח שהרגע הזה יהיה הרגע האחרון שבו נפנה את גבנו לסבל הזה, וגם הרגע האחרון שבו נשתף פעולה עם הפניית הגב מצד מקבלי ההחלטות. לא בשמי. לא בשמנו.
את כולם. עכשיו.