דברי פתיחה: התכנסות ראשונה - רוית פרנקל

 

לינק לסרטון

כיכר החטופים, אחינו החטופים בעזה ומשפחותיהם, חברי החברה הפסיכואנליטית בישראל, וכל מי שנמצא פה היום -

  

התכנסנו כאן היום, 518 ימים מאז אסון השבעה באוקטובר, חברים בחברה הפסיכואנליטית בישראל, שיוצאת לפעולה.

להיות פסיכואנליטיקאי כרוך בעבודה פנימית, בחדר מוגן מרעש ועל הספה. זהו מפגש שמאפשר הרפיה ומיקוד, ומתוך הקשבה מרוכזת מאוד, מאפשר לכאב גדול להישמע. להיות

פסיכואנליטיקאי, זוהי עמדה ערכית וטיפולית שמחפשת את הקול הייחודי של האדם הפונה לטיפול, מתוך עצמו, מתוך סבלו, מתוך הדהוד אליו, מתוך מפגש וחיפוש של מחשכיו הלא מודעים. ובשעת המפגש, התנועה המתחוללת היא פנימית ודקה, והכיוון שלה פנימה. אנחנו שניים שמחפשים עוד ועוד את האחד.

הבחירה לצאת לפעולה של מחאה בכיכר היא כביכול תנועה הפוכה למפגש שאנחנו מציעים כאנליטיקאים. זו פעולה פומבית, חשופה לקהל רחב, והמפגש אינו אינטימי. אבל, זוהי תנועה מנוגדת רק כביכול. בשם המסירות שלנו לנפשו של היחיד והסובל, ובשם ההסתכלות שלנו על נפשה הקורסת של החברה, בעקבות כך, אנחנו חשים הכרח להתייצב כאן ולומר את דברינו על היחיד החטוף, על 59 צעירים מדממים ומעונים וחללים, ועל המחויבות הערכית של החברה, שבה אנו חיים, לגורלם.

אנחנו רוצים לדבר על כך מתוך עמדתנו האתית הפסיכואנליטית.

בשמונה קולות תאורטיים וקליניים ידברו כאן חברינו, כולנו חברים בחברה הפסיכואנליטית הישראלית, שהיא חלק מהחברה הבינלאומית, על הפציעה המוסרית שלנו כיחידים וכחברה העומדת מנגד. נדבר על הסכנה בהסבת הפנים מהם, החטופים. סכנת חיים נשקפת להם, בכל רגע. וגם לנו נשקפת סכנה נפשית, לאנושיות שלנו, לאמונה שלנו בטוב שצפון לכל אדם ביחסיו עם רעהו, ולזכותו הטבעית לרשת בטחון  של איכפתיות, הדדיות ואחריות אתית. נדבר על  הטראומה המתמשכת, שאין לה מרפא כל עוד עוול ההפקרה קורע את הרשת הזו. נדבר גם על מצבם של ילדים בעת מלחמה והפקרה. ומתוך כך נוסיף את קולנו להכרחיות השבתם המיידית של החטופים הבייתה, שתהא גם השבת נפשנו אנו.

התכנסות ראשונה תתקיים עכשיו עד 11:30, והשניה תחל ב 12:30.