למי צלצלו הפעמונים? - פרופ' דנה אמיר

לינק לסרטון

 דנה אמיר / מחאת הפסיכואנליטיקאים לטובת עצורי הקישון

אמיר, איתי, עופר, גל – הדברים האלה הם בשבילכם.

הכותרת שבחרתי לדברים שלי לקוחה משיר של המשורר ג'ון דאן, בן המאה ה,17- שנקרא "למי צלצלו הפעמונים." אני קוראת אותו בתרגום של רמי דיצני:

וּשׁם אָָדם ֵאיֶנוּנּ ִאי ֻכּלוֹ ִמֶשּׁל ַעְצמ,וֹ

ָכּל אָָדם הוּא ִפָּסּה ִמן ַהַיֶּבֶּשׁת, ֵחֶלק ֵמֶאֶרץ ַרָבּה; ִאם גשׁוּ ָעָפר יִָגֵּרף ַעל-ְיֵדי ַהָיּם-

ֵאירוָֹפּה ִתְּהֶיה ֶנְחֶסֶרת ַמָשׁמּ ְכּמוֹ לוּ ָהָיה ֵכף-ֶסַלע ְכּמוֹ לוּ ָהָיה ֲאֻחַזּת ֵמֵרֶעיָך אוֹ ֲאֻחַזְּתָך ֶשְׁלָך ָהָיה;

מוֹתוֹ ֶשׁל ָכּל אָָדם ְמַפֵחת ִבּי, ַיַען-ִכּי ֲאִני ְמֹשָׂרג ְבֶּגַזע ָהאָָדם. 

ְוָלֵכן ְלעוָֹלם אַל ִתְּשַׁלח ִלְשֹׁאל ְלִמי ִצְלְצלוּ ַהַפֲּעמוִֹנים- ְלָך ֵהם ְמַצְלְצִלים

"שום אדם איננו אי," כותב ג'ון דאן, ומתכוון בדיוק לעניין שבגללו אנחנו נמצאים כאן היום: אין מעשה ֶשַׁנֲּעָשׂה ע"י אדם ַאֵחר – ואין מעשה ֶשַׁנֲּעָשׂה באדם ַאֵחר – שמנותק מאיתנו. המעשה ֶשַׁנֲּעָשׂה על ידי ארבעת האנשים שעצורים כאן כבר למעלה מחודש – איננו מעשה מנותק מהקשר, ואיננו מעשה שקשור רק בהם. זהו ניסיון להפעיל את פעמון האזעקה של כולנו, עבור כולנו. נחיצות האזעקה הזו הוכיחה את עצמה שבעתיים לנוכח הטיפול המזעזע של רשויות החוק במקרה הזה, טיפול שכולו מבוסס על צורות שונות של עיוות המחשבה ועיוות השפה, החל מן ההחלפה של המונח "פעולת מחאה" במונח "פעולת טרור," וכלה בשימוש במילים "ניסיון הצתה" ובהתייחסות אל הארבעה כאל עצירים ביטחוניים.

"טרור" ו"ניסיון הצתה" הם מונחים שמסמנים שהייתה כוונת מכוון מאחורי המעשה– ולא סתם כוונת מכוון, אלא כוונה מפורשת לפגוע, לפצוע, לחבל. "עצירים ביטחוניים" הם אנשים המהווים סכנה לביטחון המדינה והיחידים החיים בה.

אם יש משהו המאפיין את הארבעה האלה זוהי האהבה הגדולה שלהם למדינה הזאת, אהבה שבשמה הם אכן עשו מעשה שעושה אוהב נואש כשמושא אהבתו נגזל ממנו: הם ירו אל האוויר נור מצוקה. זה כל ההבדל שבעולם בין פעולת מחאה לפעולת טרור: פעולת טרור מונעת על ידי כוחות מוות. ואילו פעולת מחאה מונעת על ידי כוחות החיים. והיא למען החיים.

ירי הנור היה מעשה סמלי. מטרתו לא הייתה להצית חלקת אדמה או חלילה חלקת מעון – אלא להצית את המחאה שנדמתה הולכת ודועכת. העיוות הגדול של כתב האישום שהוגש נגדם קשור אגב בדיוק בזה: הוא התעלם ממעמדה הסמלי של הפעולה הזו והפך אותה, במחי יד, לפעולה קונקרטית, כזו שאפשר גם לתבוע בגינה, איך לא, הכרה כ"נפגעת עבירה."

הרגע שבו קורס קו הגבול בין הסמלי והממשי הוא רגע פסיכוטי. זהו רגע מסוכן ביותר. זהו הרגע שבו אנחנו מפסיקים לחשוב. וכשאנחנו מפסיקים לחשוב – אנחנו הופכים בני ערובה בידי מי שחושבים במקומנו.

"מותו של כל אדם מפחת בי," כותב ג'ון דאן, "יען כי אני משורג בגזע האדם".

ואני רוצה לומר – לא רק מותו של כל אדם מפחת בי, אלא גם סבלו של כל אדם מוסיף על סבלי. ולכן כל זמן שהארבעה האלה סובלים כך – מושפלים כך – איש מאיתנו איננו יכול ללכת בעולם בראש מורם.

"לעולם אל תשלח לשאול למי צלצלו הפעמונים," כותב ג'ון דאן – "לך הם מצלצלים." אם לעשות פרפראזה על המשפט הזה – נור המצוקה הזה נועד, בראש וראשונה, לנו. ולכן אם יש משהו שיהפוך את הסבל שסובלים ארבעת החברים שלנו לסבל שאיננו אבוד, ואיננו לשווא – זה שלא ניתן לאש הזו, אש האהבה שבשמה הוא נורה, לדעוך.