תקווה לאחריתך: מחשבות על ריקמת החיבור שבין היחיד לחברה - ד"ר יוסי טריאסט

לינק לסרטון

תקווה לאחריתך – מחשבות על ריקמת החיבור שבין היחיד לחברה / ד"ר יוסי טריאסט

חזון 'עזה ללא עזתים' והמלחמה עד 'הניצחון המוחלט' - שני בלוני הניסוי שהופרחו מחלון החדר הסגלגל במפגש ראש הממשלה עם דונאלד טראמפ – יצרו בינתיים רק ודאות אחת:  איום ישיר על ביצוע ה'פעימה השנייה'. משאלות לב נוטות תמיד להיות אטרקטיביות יותר לנפש ההמון מאשר 'בוחן המציאות'. הפיתוי החדש לדחייה נוספת של  שחרור חטופינו  - הפעם עד להשלמת 'הגאולה מן האלים'  - שיגר אותי לחפש מראת-אמת לרחשי הלב הלא מודעים שלנו עצמנו. 

מצאתי אותה בשירה של ויסלבה שימבורסקה.  'אוטוטומיה' (תרגום רפי וויכרט) [אוטוטומיה  - (מיוונית: auto - "עצמי", tomy - "כריתה"] - משמעותה  קטיעה עצמית והיא מתארת תופעה בה בעל חיים  שנלכד במלכודת קוטע או משיר במכוון חלק מגופו, לרוב אחד מגפיו,[1]כדי להציל את עצמו – גם במחיר של הטלת מום בגופו]. 

בשעת סכנה מלפפון-הים נחלק לשניים:
עצמי אחד שלו הוא מפקיר כטרף לעולם,
עם השני הוא בורח.
נחלק בפתאום לאובדן וישע,
למה שהיה ולמה שיהיה.
באמצע גופו של מלפפון-הים נפערת תהום
ששתי גדותיה זרות מיד.
בגדה אחת מוות, בשנייה חיים
כאן ייאוש, שם תקווה

...

נאמר ברורות: תשעה פוליטיקאים (אחד מהם נמנע) שמעליהם משבשב ראש הממשלה בהתאם לרוחות הקואליציה - הצביעו נגד העסקה - משמע  תמכו ביודעין ברעיון כי יש להקריב את המועטים למען טובת הרבים.  זוהי לא פחות מאשר קריאה לאוטוטומיה – כריתת אבר 'החטופים' מגוף החברה הישראלית.

והנה - אם יש לפסיכואנליזה מה לתרום לבריאות הנפש הציבורית ביום חורפי וקר כמו זה – הרי זו אזהרה: מי שמקריב חטופים לא רק קוטע איבר (אוטוטימיה) מאיבריה של החברה - כאילו הייתה לטאה המשירה את זנבה על מנת למלט את נפשה - אלא פורם והורס באופן בלתי הפיך  את 'רקמת החיבור' האוגדת אותה יחדיו. 

כדי להבין את זה צריך לזכור איך נוצר המון פסיכולוגי מלכתחילה:

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת (אמיר גלבוע). אלפים כמותו זורמים לכיכר (כמו רבים מאיתנו מדי שבת). והנה מסתבר כי התקבצותם של הפרטים יחדיו היא הרבה יותר מאשר הידחקות גוף אל גוף בצפיפות העמידה בכיכר. למעשה זהו מעין תהליך של 'התכה' נפשית המשנה את תודעתם העצמית ואת זהותם של היחידים ו"מביא לידי כך שיחלקו זה עם זה נשמה קולקטיבית..."  כך  זיגמונד פרויד המצטט את גוסטב לה בון -  "  כמו  היו תאים של אורגניזם היוצרים מכוח האיחוד ביניהם ישות חדשה שתכונותיה שונות בתכלית מתכונותיהם של התאים הבודדים". הייפלא שכל פגיעה ביחיד כמוה כפגיעה ברקמת החיבור של הקבוצה כולה וכל פגיעה ברקמת החיבור של הקבוצה כמוה כזריעת הרס בעולם הפנימי של כל ויחיד ויחיד? 

[להבין את האחר]

ובכל זאת יטענו המתנגדים ל'עסקה': המחיר. שחרור החטופים אינו שווה שחרור מאות מחבלים עם דם על הידיים. כלום לא הפנמתם את לקחי עסקת שליט? שחררנו  1,027  מחבלים ומה קיבלנו? את השבעה באוקטובר. 

ובכן – בואו ונבדוק האם נימוקי הכדאיות מחזיקים מים; האם הם מציבים רציונליות מפוכחת מול רגשנות מסוכנת? 

שחרור מחבלים הוא אכן סיכון אמיתי ועלול לעלות בעוד קורבנות בעתיד. אבל איזה מן הגיון הוא זה המעדיף את סבלם הוודאי ואת הקרבתם של 79 חטופים שחלקם עדיין בחיים, על פני  סכנה – גם אם לא מופרכת – לחטיפתם/הריגתם של אחרים בעתיד? ואיזה 'חוק שימור רוע' מאפשר להניח כי סיכול שחרורם של מחבלים מן הכלא ידלדל את 'מאגר המחבלים בטבע' וייבש אותו בהדרגה?

לא – ההתנגדות לעסקה אין לה כמעט ולא כלום עם רציונליות. בעורקיה גועש סנטימנט. סמבטיון של רגשות - ודווקא את אלה אני יכול להבין היטב - ונדמה לי שכולנו יכולים. 

מי שמתנגד לעסקה – בטנו מתהפכת מאי הצדק המשווע. עזבו צדק - מה עושים עם הזעם והשנאה ועם הרצון העז בנקמה? מה עושים עם הפנטזיה לעשות להם את כל מה  שעשו לנו ועוד בריבית ד'ריבית? מה עוד נותר למי שראה את אהוביו  נרצחים, מבוזים, נאנסים. 

ובכן – הלב יוצא  למשפחות הקורבנות.  ליבי ליבי עם מי שצהלות השמחה של המשפחות שזכו  לראות את אהוביהם בחיים, מותירים אותו בבדידות תהומית של קנאה וכאב שאפילו לא ניתן להביע אותם.  אבל בכאב ובהכנעה צריך לומר בשם כולנו – אין לאיש רשות לתרגם את הרגש הזה למעשה – להצבעה – לסיכול בפועל של העסקה. לשאת את הכאב הנפשי הזה הוא המחיר האמיתי שנדרש לשלם.

 ואולי זה ההזדמנות  להציע כי המונח 'עסקה' קנה לו חזקה כזו בשיח שלנו כי הוא מאפשר לחפצן את החטופים, להקהות את נקיפות המצפון על הפקרתם, אפיל לשנוא אותם על שהם מסמלים  את הכשלון הקולוסאלי שלנו שמסרב להיות מודחק  - ולדון במחיר  של השבתם בשפה של סוחרי סוסים. השבת בנים [ובנות] לגבולם  - בכך אנו עוסקים –– זו משימתנו הפרטית ביותר והלאומית ביותר ואין בלתה. 

אני מסיים עם סימבורסקה.

באמצע גופה [של ישראל] נפערה תהום
ששתי גדותיה זרות זו לזו.

בגדה אחת מוות, בשנייה חיים

כן, בסופו של דבר זו הבחירה:  בין דחף המוות ודחף החיים. והיכן לדעתכם נמצא התיקון? 

אין צורך אלא להביט: 

בגדה האחת, אם מחבקת את בתה ועוד אם מחבקת את בתה ועוד אם ... ומדינה שלמה מתייפחת בלופ עם כל שידור חוזר שכמו כלא את הזמן בתנועה מעגלית הסבה לנצח סביב רגע האיחוד.  

ובגדה השנייה – בזלת. פנים שהאפירו והיו למסכת מוות. 

היכן אם כן נמצא התיקון? 

אני שואב נחמה מן הבכי המדבק הזה שזולג מעיני רבים למראה השבים החוזרים לחיק משפחותיהם. נדמה לי שהבכי הזה הוא הכוח האמיתי שלנו. אני מהופנט לדמעה שרוטטת בקצה אפי בעודי ממוגנט לטלוויזיה - והיא מזכירה לי, הדמעה הזו, את הטיפה הנקווית בקצהו של סטלגטיט (נטיף) בתקרת המערה. 

הגיאולוגיה של הנפש מלמדת כי זוהי טיפה שמצליחה לחלחל דרך שכבות סלעי היסוד הכי בזלתיים של הקיום האנושי. לא ממיסה אותם אבל בהחלט אוספת אל תוכה מקצת מן  המלחים שלהם  ומפסלת באמצעותם צורות יפהפיות. מה שחודר את שכבות הסלע של  הניכור הוא הזדהות עצומה עם הכמיהה למגע, לאהבה, של השבים מן האבדון. הזדהות מוחלטת שאינה תובעת היכרות קודמת ולרגע אחד גם נעדרת כל אמביוולנטיות. אבל לטובת האמת צריך גם להשבית מעט את השמחה: איננו חשים כך לגבי כל  מי שאבד או נפגע – אפילו לא לתינוקותיו המתים  -  אלא רק לגבי מי שמוגדר 'משלנו'. גדר  גבול קשיחה ואטומה חוצצת בין אלה לאלה. כחוזק האהבה - כן עוצמת הניכור והאדישות למי שמעבר לגדר – למי שאינו בחזקת 'אנחנו'. ביום כזה מותר לבכות גם קצת על זה.  וגם זה תיקון.