פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
תחנות דייגו אינן עונות - אמנון אייל
לינק לסרטון
תחנות דייגו אינן עונות / אמנון אייל
"תחנות דייגו, קבלו שיש חור בשעון חול. קבלו ששני אנשים עם מטען פוצצו את שעון חול. אשרו קבלה". זה הדיווח שהעבירו בקשר התצפיתניות במוצב נחל עוז בשבת בבוקר.
אף אחד לא אישר קבלה
אף אחד לא שעה לקריאות המצוקה שלהן.
תחנות דייגו – לכל כח לוחם יש את תחנות הדייגו שלו, את מוצבי השליטה והבקרה בהם יושבים חיילים וחיילות, מתבוננים במסכים, מחזיקים את תמונת השטח, פוקחים עין ושומרים עליו.
לא סתם משתמשים במילה החזקה - החזקת תמונת השטח - המילה החזקה היא המילה שבה השתמש ויניקוט לתיאור הטיפול האימהי וההתכווננות של האם אל התינוק הפגיע, חסר האונים והתלוי בה בצורה מוחלטת. שמיטת התינוק מתוך ההחזקה האימהית גורמת להתמוטטות נפשית. גם חייל הנשלח לקרב זקוק למישהו שיחזיק אותו כדי שיוכל לסכן את חייו.
אבל ב 7.10 קרסו תחנות דייגו והלוחמות והלוחמים נותרו שם לבדם, פגיעים וחסרי אונים.
למשל, אף אחד לא היה שם בכדי להחזיק את 3 לוחמי הטנק הבודד שיצא להגן על מוצב נחל עוז - מתן אנגרסט שנחטף חי ואיתי חן ודניאל פרץ שנפלו בקרב וגופותיהם נחטפו.
שלושתם ננטשו לגמרי.
כך גם שאר הלוחמות והלוחמים במוצב.
האנליטיקאי הונגרי שנדור פרנצ'י תאר את הפיצול הנפשי המתרחש בעקבות פגיעה ונטישה של ילד על ידי הורה: בהעדר מבוגר עליו ניתן לסמוך חלק אחד של הילד הופך להיות ההורה של עצמו – חושב, מתפקד, מנסה להתארגן וחלק אחר, בשל הכאב הבלתי נתפס, מאבד כל רצון לחיות, דועך וגוסס.
בהקשר מעט שונה עפרה אשל מדמה את התהליך הזה לאוטוטומיה – זה השם למצב בו חיה מנתקת חלק מגופה על מנת לשרוד, כמו שממית המשאירה את זנבה בידי הטורף על מנת להציל את עצמה.
בדימוי הזה הזנב הוא החלק בנפש שגוסס ומפרפר.
וכולנו שם. כולנו הזנב הגוסס והמפרפר.
אל תתבלבלו. החטופים הם חלק מאיתנו ולנו יש חלק בהם.
שהרי כולנו רקמה אנושית אחת. כל אחד מאיתנו נמצא גם שם.
אם נפש מתייסרת במנהרות של עזה, גם נפשנו מתייסרת שם.
כולנו נטושים, פצועים, כואבים. חלק אחד שלנו מנסה לתפקד, לשרוד, לשמור על הקיום, וחלק אחר בתוכנו דועך וגוסס.
אנחנו רואים זאת בתוך עצמנו ובקליניקה כל הזמן.
חיותה גורביץ, טבעה את המונח 'העדר בתוך העדר' בכדי לתאר מצב שבו מי שפגע בילד ונטש אותו (זה ההעדר ראשון) אינו מכיר באחריותו לפגיעה ולנזק שגרם (זה ההעדר בתוך ההעדר).
זה תיאור מדוייק של המצב בו אנו חיים.
העדר בתוך העדר – האם זאת האפשרות היחידה.
בשנת 1941 נתפסו שני ילדים, אח ואחות, באקציה בעיר ליון שבצרפת. הם הובלו לבית ספר קטן שם רוכזו כל היהודים שנאספו במהלך הלילה. כולם עמדו להיות משולחים למחנות ההשמדה.
שני הילדים ניצלו. רק שני הילדים.
שוטר צרפתי פתח להם דלת קטנה, תוך שהוא ממלמל,. ספק לעצמו ספק אליהם, 'אינני יכול אחרת'.
אחד הילדים היה אבא שלי.
נוכחות בתוך העדר.
וסיפור מכאן – מבצע 'שירת הצפצפה'. לילה חשוך. כח של ש-13 עולה לחוף באזור אנצריה בלבנון. משהו משתבש מאוד, ככל הנראה ידעו על הגעתו, ובציר התנועה הונחו מטעני נפץ. הכח עולה עליהם. חלק גדול מהחיילים נהרגים מיד, אך קבוצת לוחמים, רובם פצועים קשה נותרת בעומק השטח, מוקפת במחבלים.
ראשונים מגיעים מסוקי הקרב שמנסים לגונן עליהם מפני ההתקרבות של כוחות עוינים שמתחילים לכתר אותם אותם.
("אל תדאג, אני תכף מגיע אליך" אומר טייס מסוק הקרב, נוכח בתוך ההעדר)
ואחר כך נוחת מסוק גדול, מסוק החילוץ וכח לוחמים יורד ממנו ומתחיל לחפש ולאסוף את הפצועים וההרוגים. השטח שורץ מחבלים ודי מהר מתחיל ירי על המסוק. מפקד חיל האוויר מורה לו להמריא:
"בהוראת קיסר להמריא אלא אם כן אתה אומר לי משהו אחר".
והטייס אומר לו משהו אחר, שעדיין מחפשים את הלוחמים ומרוויח עוד כמה דק על הקרקע.
וכשפגז מרגמה נוחת קרוב למסוק וכבר אין ברירה, ויש פקודה בהולה להמריא הוא קורא בקשר למפקד כח החילוץ, קצין צעיר ב-13, בועז וענונו שמו. ובועז וענונו מזדהה בקשר כ - וענונו, כנראה בתוך ההמולה שכח את שם הקוד בו היה אמור להזדהות.
אבל כמה סמלי שכך הוא, כיוון שזהו רגע אנושי יותר מאשר רגע צבאי.
ברגע הזה בועז וענונו הוא אדם במלוא מובן המילה.
וככה זה הולך - אני מקריא את תמלול רשתות הקשר:
"כאן וענונו.
טייס המסוק: אתה מעוניין לעלות עלי? (ברקע צעקות ברשת הקשר של חיל האוויר – סדן ימריא עכשיו, סדן להמריא)
כאן וענונו, קבל שאני לא מעונין לעלות אליך כרגע (שוב צעקות מרשת חיל אוויר - סדן ממריא, סדן ממריא)"
אז בועז ועננו לא מעוניין לעלות למסוק. הוא נשאר על הקרקע .
למה?
כיוון שיש בשטח עוד שני לוחמים שלא אותרו והוא נשאר שם עם חייליו כדי למצוא אותם.
מחבלים, ירי מכל הכיוונים, מרגמות, ולא בטוח שמישהו יוכל לנחות שם שוב.
אבל הוא לא עולה למסוק.
נוכחות בתוך העדר.
כל אחד ואחת מאיתנו צריך להיות עכשיו בועז וענונו. כי אנחנו תחנות דייגו של החטופים. אלינו הם זועקים ואנחנו הם אלה שצריכים להתייצב, בדיוק כמו בועז וענונו, בכדי להצילם.
אחרת אין לנו תקנה.
אבא של רוני אשל כתב בחשבון הטוויטר שלו כאשר שוחררו 4 התצפיתניות – אילו רוני היתה פה היא היתה מדווחת: תחנות דייגו הלב מתפוצץ מהתרגשות, אבל השמחה אינה שלמה. מחכים לאגם ולכל החטופים. לא משאירים אף אחד ואף אחת מאחור.
כמה זה נכון גם היום.
לא משאירים אף אחד ואף אחת מאחור.
תחנות דייגו אינן עונות / אמנון אייל
"תחנות דייגו, קבלו שיש חור בשעון חול. קבלו ששני אנשים עם מטען פוצצו את שעון חול. אשרו קבלה". זה הדיווח שהעבירו בקשר התצפיתניות במוצב נחל עוז בשבת בבוקר.
אף אחד לא אישר קבלה
אף אחד לא שעה לקריאות המצוקה שלהן.
תחנות דייגו – לכל כח לוחם יש את תחנות הדייגו שלו, את מוצבי השליטה והבקרה בהם יושבים חיילים וחיילות, מתבוננים במסכים, מחזיקים את תמונת השטח, פוקחים עין ושומרים עליו.
לא סתם משתמשים במילה החזקה - החזקת תמונת השטח - המילה החזקה היא המילה שבה השתמש ויניקוט לתיאור הטיפול האימהי וההתכווננות של האם אל התינוק הפגיע, חסר האונים והתלוי בה בצורה מוחלטת. שמיטת התינוק מתוך ההחזקה האימהית גורמת להתמוטטות נפשית. גם חייל הנשלח לקרב זקוק למישהו שיחזיק אותו כדי שיוכל לסכן את חייו.
אבל ב 7.10 קרסו תחנות דייגו והלוחמות והלוחמים נותרו שם לבדם, פגיעים וחסרי אונים.
למשל, אף אחד לא היה שם בכדי להחזיק את 3 לוחמי הטנק הבודד שיצא להגן על מוצב נחל עוז - מתן אנגרסט שנחטף חי ואיתי חן ודניאל פרץ שנפלו בקרב וגופותיהם נחטפו.
שלושתם ננטשו לגמרי.
כך גם שאר הלוחמות והלוחמים במוצב.
האנליטיקאי הונגרי שנדור פרנצ'י תאר את הפיצול הנפשי המתרחש בעקבות פגיעה ונטישה של ילד על ידי הורה: בהעדר מבוגר עליו ניתן לסמוך חלק אחד של הילד הופך להיות ההורה של עצמו – חושב, מתפקד, מנסה להתארגן וחלק אחר, בשל הכאב הבלתי נתפס, מאבד כל רצון לחיות, דועך וגוסס.
בהקשר מעט שונה עפרה אשל מדמה את התהליך הזה לאוטוטומיה – זה השם למצב בו חיה מנתקת חלק מגופה על מנת לשרוד, כמו שממית המשאירה את זנבה בידי הטורף על מנת להציל את עצמה.
בדימוי הזה הזנב הוא החלק בנפש שגוסס ומפרפר.
וכולנו שם. כולנו הזנב הגוסס והמפרפר.
אל תתבלבלו. החטופים הם חלק מאיתנו ולנו יש חלק בהם.
שהרי כולנו רקמה אנושית אחת. כל אחד מאיתנו נמצא גם שם.
אם נפש מתייסרת במנהרות של עזה, גם נפשנו מתייסרת שם.
כולנו נטושים, פצועים, כואבים. חלק אחד שלנו מנסה לתפקד, לשרוד, לשמור על הקיום, וחלק אחר בתוכנו דועך וגוסס.
אנחנו רואים זאת בתוך עצמנו ובקליניקה כל הזמן.
חיותה גורביץ, טבעה את המונח 'העדר בתוך העדר' בכדי לתאר מצב שבו מי שפגע בילד ונטש אותו (זה ההעדר ראשון) אינו מכיר באחריותו לפגיעה ולנזק שגרם (זה ההעדר בתוך ההעדר).
זה תיאור מדוייק של המצב בו אנו חיים.
העדר בתוך העדר – האם זאת האפשרות היחידה.
בשנת 1941 נתפסו שני ילדים, אח ואחות, באקציה בעיר ליון שבצרפת. הם הובלו לבית ספר קטן שם רוכזו כל היהודים שנאספו במהלך הלילה. כולם עמדו להיות משולחים למחנות ההשמדה.
שני הילדים ניצלו. רק שני הילדים.
שוטר צרפתי פתח להם דלת קטנה, תוך שהוא ממלמל,. ספק לעצמו ספק אליהם, 'אינני יכול אחרת'.
אחד הילדים היה אבא שלי.
נוכחות בתוך העדר.
וסיפור מכאן – מבצע 'שירת הצפצפה'. לילה חשוך. כח של ש-13 עולה לחוף באזור אנצריה בלבנון. משהו משתבש מאוד, ככל הנראה ידעו על הגעתו, ובציר התנועה הונחו מטעני נפץ. הכח עולה עליהם. חלק גדול מהחיילים נהרגים מיד, אך קבוצת לוחמים, רובם פצועים קשה נותרת בעומק השטח, מוקפת במחבלים.
ראשונים מגיעים מסוקי הקרב שמנסים לגונן עליהם מפני ההתקרבות של כוחות עוינים שמתחילים לכתר אותם אותם.
("אל תדאג, אני תכף מגיע אליך" אומר טייס מסוק הקרב, נוכח בתוך ההעדר)
ואחר כך נוחת מסוק גדול, מסוק החילוץ וכח לוחמים יורד ממנו ומתחיל לחפש ולאסוף את הפצועים וההרוגים. השטח שורץ מחבלים ודי מהר מתחיל ירי על המסוק. מפקד חיל האוויר מורה לו להמריא:
"בהוראת קיסר להמריא אלא אם כן אתה אומר לי משהו אחר".
והטייס אומר לו משהו אחר, שעדיין מחפשים את הלוחמים ומרוויח עוד כמה דק על הקרקע.
וכשפגז מרגמה נוחת קרוב למסוק וכבר אין ברירה, ויש פקודה בהולה להמריא הוא קורא בקשר למפקד כח החילוץ, קצין צעיר ב-13, בועז וענונו שמו. ובועז וענונו מזדהה בקשר כ - וענונו, כנראה בתוך ההמולה שכח את שם הקוד בו היה אמור להזדהות.
אבל כמה סמלי שכך הוא, כיוון שזהו רגע אנושי יותר מאשר רגע צבאי.
ברגע הזה בועז וענונו הוא אדם במלוא מובן המילה.
וככה זה הולך - אני מקריא את תמלול רשתות הקשר:
"כאן וענונו.
טייס המסוק: אתה מעוניין לעלות עלי? (ברקע צעקות ברשת הקשר של חיל האוויר – סדן ימריא עכשיו, סדן להמריא)
כאן וענונו, קבל שאני לא מעונין לעלות אליך כרגע (שוב צעקות מרשת חיל אוויר - סדן ממריא, סדן ממריא)"
אז בועז ועננו לא מעוניין לעלות למסוק. הוא נשאר על הקרקע .
למה?
כיוון שיש בשטח עוד שני לוחמים שלא אותרו והוא נשאר שם עם חייליו כדי למצוא אותם.
מחבלים, ירי מכל הכיוונים, מרגמות, ולא בטוח שמישהו יוכל לנחות שם שוב.
אבל הוא לא עולה למסוק.
נוכחות בתוך העדר.
כל אחד ואחת מאיתנו צריך להיות עכשיו בועז וענונו. כי אנחנו תחנות דייגו של החטופים. אלינו הם זועקים ואנחנו הם אלה שצריכים להתייצב, בדיוק כמו בועז וענונו, בכדי להצילם.
אחרת אין לנו תקנה.
אבא של רוני אשל כתב בחשבון הטוויטר שלו כאשר שוחררו 4 התצפיתניות – אילו רוני היתה פה היא היתה מדווחת: תחנות דייגו הלב מתפוצץ מהתרגשות, אבל השמחה אינה שלמה. מחכים לאגם ולכל החטופים. לא משאירים אף אחד ואף אחת מאחור.
כמה זה נכון גם היום.
לא משאירים אף אחד ואף אחת מאחור.