הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע - ד״ר יהודה פרנקל

 לינק לסרטון

הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע - ד״ר יהודה פרנקל

פציעה מוסרית הנה הפגיעה באדם ובחברה בה עולמו הערכי, המוסרי והתרבותי מותקף ומוחלש ובכך הקיום והחיות האנושית מתערערים. פציעה מוסרית הנה מצב בו האדם הנו קורבן, עד או התקפן של פעולה המערערת האופן עמוק את הערכים המוסריים של הפרט והחברה

בספרות הפסיכולוגית והפסיכואנליטית הדגש הנו על פציעה מוסרית של הפרט

אנו היום במנהרת היגון של החושך על פני תהום- מנהרת הפציעה הלאומית

חושך זה הנו הבגידה , ההתעלמות והניכור של הנהגה בערכי היסוד היהודיים והציוניים שהוו את עמוד האש הערכי של מדינת ישראל.

הפקרת החטופים, הניכור מהם והפניית העורף לגורלם מהווים פיגוע חמור בתשתית המוסרית ובסולידאריות הישראלית. יתרה מכך: ההתעלמות והנטישה של אחינו ואחיותינו  פוצעת אותנו ואת החברה הישראלית בפציעה מוסרית עמוקה. פציעה זו מאופיינת ברגשות אשם, בושה וכעס של כל אחת מאתנו, בחזרתיות של חוויית הנטישה, ובקהות חושים המלווה אותנו מאז אוקטובר 2023

תושבי העוטף, ועמם חיילי צהל ובמידה רבה כל אזרחי המדינה חוו את השבר של האתוס הציוני הבסיסי " לעולם לא עוד". ההבטחה הבסיסית של מדינת ישראל להגנה על אזרחיה מפני משיסה ופוגרום לא מומשה. השבר אינו בביטחון האישי והלאומי בלבד כי אם בהתפוררות האתוס וההבטחה. הווה אומר: "לעולם לא עוד" הפכה מהבטחה לתפילה. שבר גורר תחושת חדלון, אשם וייאוש במעגלים קונצנטריים סביב נפגעי הטבח וההפקרה, והדיו מכים בכל ישראלי: מה משמעותה של הציונות ושל המדינה היהודית שלא עמדה בהבטחתה הבסיסית?

השבר הוא קיומי, ערכי, מוסרי ומאיים על היותה של המדינה זהות הראויה להשקעה רגשית ואובייקט להזדהות ערכית עמה.

החטופים ובני משפחתם חוו פציעה מוסרית מטלטלת באשר ההנהגה הפוליטית זנחה ובגדה בתפקידה הבסיסי ובחוזה הראשוני בין המנהיג והפרט: מחויבות על להחזרת החטופים והשבויים הקודמת לכל שיקול פוליטי ואישי, כמצפן המוסרי של האחריות ללא סייג של המדינה לאזרחיה. כשל זה גורם לפגיעה עמוקה עד כדי הטלת מום בלתי הפיך באמון ובביטחון של החטופים ומשפחותיהם בשלוחי הציבור כאחראים על הבטחון הבסיסי לו היו זכאים.

במעגל רחב יותר, חלק ניכר מאזרחי המדינה נמצאים באירוע של פציעה מוסרית, אשמה, בושה וכעס ובעיקר תהיה אודות המשמעות והחזון של הקיום המשותף במדינה זו.

מועקה זו אינה נותנת מנוח, מדירה שינה מעינינו ומלווה אותנו כצל המעיק הרובץ עלינו , לעיתים במודע ולרוב שלא במודע.

זאת הפציעה, הבושה והזעם כקיום בדמדומי החיות, בתוך ענן אפור המסתיר את קרני השמש  ומשטיח את ההיות , את השמחה ואת תנועות הנפש המהוות את החיים .

לא נוכל לראות אור, לא נוכל לפרוס כנפיים, לא נוכל להאיר פנים זו לזה. אנו מתהלכים בערפל האשם, הבושה והזעם המשבית את חדוות הקיום והחיים.

זו היא הפציעה המוסרית לאומית.

אך כאן אנו עומדים בתהייה גדולה: הכן שאר העם? היכן אחינו משכבר הפטורים מפציעה זו? היאך אפשר להתעלם מאחיות שבויות ופגועות ומאחים במנהרות וחושך. האם אנו, העומדים כאן חלשי אופי, או נגועים באמפטיית יתר ולכן עוטים על עצמינו פציעה זו?

כאן נזקקים אנו לתובנה פסיכואנליטית עמוקה: הנהגה כושלת, בוגדת ומפנת עורף מהווה סיכון משמעותי כלפי אזרחיה. ההכרה בחוסר המוסריות, בהפניית העורף ובנטישה של החוזה הבסיסי אל מול האזרח הנה תובנה מסוכנת ומאיימת. באם המנהיגות הנה באיכות נוטשת ושומטת, כי אז היא גם תפקיר ותיטוש אותי ואת היקרים לי. סביבה רעה, מושחתת ומפקירה מהווה איום בלתי נסבל. למדנו מרונלד פירברן כי הדרך להתמודד עם סביבה מאיימת ובלתי מספקת הנה להפנימה ובכך לנקותה מהרוע והסכנה. הווי אומר : שקר שקר!! הממשלה ראויה, היא פועלת למען העם, היא תשחרר החטופים בכוח הזרוע, היא על סף הניצחון המוחלט.

כל המערערים על צדקתה ומוסריותה של ממשלת דמים זו הם הרעים והאויבים, הם התבוסתנים והאשמים. הם מצביעים על אשר אינו יכול להיות מוכל בנפש- את הבלתי נסבל והמוכחש: כי הופקרנו, וננטשנו, ואבד חזון מן הארץ. ניקוי ההנהגה מאחריות ואשם הנו הרוע המופנם ההופך את אחינו לערלי לב לסבל וליגון של החטופים כי עתה הוא מופנם בתוך לבם פנימה ומודחק לאזורים לא  מודעים, על מנת שהרוע לא ישלוט בקיום ובחוויית החיים.

וכך כותב הרמב"ם במאה האחת עשרה בספרו היד החזקה:

וְאֵין לְךָ מִצְוָה גְּדוֹלָה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים שֶׁהַשָּׁבוּי הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים וַעֲרוּמִּים וְעוֹמֵד בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת. 

וְהַמַּעֲלִים עֵינָיו מִפִּדְיוֹנוֹ הֲרֵי זֶה עוֹבֵר 

עַל  "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ" 

וְעַל  "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" 

וְעַל  "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ". 

וּבִטֵּל מִצְוַת  "פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ". 

וּמִצְוַת  "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ".  

"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". 

"וְהַצֵּל לְקֻחִים לַמָּוֶת" 

וְהַרְבֵּה דְּבָרִים כָּאֵלּוּ. 

וְאֵין לְךָ מִצְוָה רַבָּה כְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִים:

ברשימה מפורטת זו שהנה התשתית המוסרית והערכית של ההלכה מנסה הרמב"ם לזעוק כי המעלים עיניו מפדיון שבויים למעשה מקעקע את כל היסודות המוסריים של הקיום היהודי.

הוא מאמץ לבבו, קופץ ידו, עומד על דם רעהו, רודהו בפרך, מכחיש את חייו ומבטל את הסולידאריות הבסיסית-אהבת הרע

אך יתרה מכך מוסיף הרמב"ם  כי מי שמעלים עיניו "מבטל הרבה דברים כאלו":  למה  מתכוון  הוא? דומני כי הוא אומר כי העלמת עין זו הנה הרס של התשתית המוסרית והערכית שאין יכולת לפורטה במילים בהיותה הסך הכולל של יסודות התורה כולה.

זה הוא תיאור מדויק של ממשלת הדמים שאינה חפצה בפדיון השבויים.

ואם תגידו לנו כי גם אתם חפצים בשבויים, וכי בדרך הלוחמה נשחררם, וכי חיסול החמאס קודם לפדיונם, וכי המחיר הוא בלתי נסבל, כי אז נענה לכם במילותיו של ישעיה  הנביא להנהגה הלאומית הבלתי מוסרית:

ה֣וֹי הָאֹמְרִ֥ים לָרַ֛ע ט֖וֹב וְלַטּ֣וֹב רָ֑ע 

שָׂמִ֨ים חֹ֤שֶׁךְ לְאוֹר֙ וְא֣וֹר לְחֹ֔שֶׁךְ 

שָׂמִ֥ים מַ֛ר לְמָת֖וֹק וּמָת֥וֹק לְמָֽר׃          

ה֖וֹי חֲכָמִ֣ים בְּעֵינֵיהֶ֑ם וְנֶ֥גֶד פְּנֵיהֶ֖ם נְבֹנִֽים׃          

ה֕וֹי גִּבּוֹרִ֖ים לִשְׁתּ֣וֹת יָ֑יִן וְאַנְשֵׁי־חַ֖יִל לִמְסֹ֥ךְ שֵׁכָֽר׃ 

מַצְדִּיקֵ֥י רָשָׁ֖ע עֵ֣קֶב שֹׁ֑חַד וְצִדְקַ֥ת צַדִּיקִ֖ים יָסִ֥ירוּ מִמֶּֽנּוּ׃