הזמן עצר מלכת - דלית אבן

 

לינק לסרטון

יום שישי דלית הזמן עצר מלכת 7 במרץ 2025 

תודה לכל מי שהתאסף כאן ומוכן להקשיב מלבו ללבי. 

כשהתבקשתי להשתתף באירוע זה, הסכמתי מיד, ללא היסוס כי אני מאמינה שחשוב ביותר שחברים מהחברה הפסיכואנליטית יתייצבו עם אמירה אישית ומקצועית. 

איך אנו יכולים לעמוד כאן היום ולא לזעוק. אנו נאבקים על החזרת החטופים, וגם על דמותנו כחברה. על החמלה שלנו. על הערכים שלנו. אנחנו לא נוותר.

מוכרחים להחזיר את כולם עכשיו.

שנזעק יחד. שמול הפציעה המוסרית, השותתת, לא נעמוד כצופים מהצד . שכאשר נתבקש לענות עוד הרבה שנים: היכן היינו? מה עשינו? מה אמרנו? משהו יוכל להיאסף לאמירה, וגם אם צנועה, אולי צנועה מדי. אנו, כפרטים בחברה הפסיכואנליטית, משתתפים בהפגנות בכל הארץ, מלווים את משפחות החטופים, נפגעי השבעה באוקטובר, המפונים, החיילים ועוד. כאן חשוב שננסה לומר משהו באשר לנפש הפצועה, הנפש המדממת של החטופים והחטופות, משפחתם הקרובה, אבל בעצם גם של כולנו. נפשנו שכל כך כמהה שכולם יחזרו עכשיו.

מאז הסכמתי השלמה לדבר בפנייכם, הרגשתי שכל כך קשה למצוא מילים לנוכח חוויה כה קשה. מצאתי שברירי מחשבות, תמונות קשות שמלוות אותי, חלומות ולמעשה סיוטים, מהשבעה באוקטובר עד עכשיו כשאנו חושבים  על היום הארור הזה: השבעה באוקטובר. אני חושבת על הצימוד המצמרר הזה -  התאריך, שמתכתב עם ״השבעה״, מאז אותו יום ארור , נדמה שאנחנו בתוך שבעה מתמשכת. שבעה על מי שאיבדנו, שבעה על הערכים שנפגעו, שבעה על עצמנו כחברה. ומחזיקים בתקווה שכל החטופים ישובו אלינו.

חשוב לומר משהו, אבל קשה למצוא מילים לשבר מתמשך, לפציעה שממשיכה לדמם ואוכלת את הנשמה. בעודי מחפשת בתוכי את מה ארצה לומר, התנגן לי השיר של אריק איינשטיין, שכל כך מסמל עבורנו את ארץ ישראל הטובה והאהובה עלינו כל כך , אשר כתב לפני כארבעים שנה את המילים הבאות: ״יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב / יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכל / יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת / מביט אל הנייר ולא יוצא לי קול / אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, / שברת לי את הלב לחתיכות קטנות / היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, / אני כל כך עצוב בא לי לבכות״. זה כל כך מדייק את מה שקורה לנו. הנשמה מצטמקת. אנו מנסים להסניף חמצן דרך משפחה וחברים, אמנות, טבע, פעילות — אך די מהר, לאור ידיעה קשה, כתבה מטלטלת, אבדן וחוסר אונים, אנו מתרוקנים. 

 ואם השירה מבטאת את האבל שלנו, הרי שהפסיכואנליזה במילותיו של פרויד – ששלושת בניו היו בקרבות  – מזהירה אותנו מפני השפעותיה ההרסניות של מלחמה מתמשכת על נפש האדם.., במאמר שכתב לפני 110 שנה -  ״מחשבות לעת מלחמה ומוות״, מילים שכתב כשישה חודשים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה: ״המומים מהסחרור של זמן המלחמה הזה, חשופים למידע חד-צדדי, ללא ריחוק מהשינויים הגדולים שכבר התרחשו ואלו המתרגשים עלינו, וללא שמץ של מושג על אודות העתיד הלובש צורה, אנו מאבדים את האמון שלנו במשמעות הרשמים אשר כופים את עצמם עלינו, ובערכם של השיפוטים שאנו מייצרים. נדמה לנו שטרם היה אירוע אשר החריב כל כך הרבה מנכסיה המשותפים של האנושות, בלבל רבים כל כך מבהירי המחשבה, והשפיל באופן כה יסודי את עולם הערכים״..

משם מחשבותי נודדות לטולסטוי אשר פתח את ספרו ״אנה קרנינה״ במשפט שנחרט בקוראיו: ״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה — אומללה בדרכה שלה״. משפט זה מלווה אותי מהחודשים הראשונים לאחר היום השחור. 

פגשתי בקפלן, בכיכר החטופים, במסע עם משפחות החטופים, הרבה אומללות ואימה, מלווים בתקווה. אני זוכרת אמא שמחזיקה פוסטר עם תמונת בתה שחטופה בעזה, מבקשת שיראו אותה, שתהיה לה הכרה. ממכונית מהכביש צעקו לה: ״אמן שבתך תמות בעזה וגם את״. האם רעדה כולה והתמוטטה בעילפון בידיי. רוע כזה אני לא פגשתי קודם. זכותו של אדם לחשוב אחרת, גם על נושא זה, שהחזרת החטופים והמחיר שזה גובה גבוה מדי. אך כך להכאיב? להכניס חרב מחודדת לתוך לב שותת דם? קשה להבין איך נתקלנו בארועים של חוסר חמלה למשפחות. כאשר אם שעולמה חרב עליה, נתקלת בכזה רוע, אנו מבינים שזו לא רק פציעה פרטית – זו פציעה מוסרית של כולנו.  אם ניזכר בדברי פרויד, הנה גם אנו מגיעים למצב של השפלה באופן כה יסודי של עולם הערכים, לכן מה שאנו עוברים זה לא רק פציעה פיזית ונפשית, שאותה אנחנו המטפלים יודעים פחות או יותר במשהו לעזור ולפעמים לרפא, אלא פציעה מוסרית שאין לה מרפא ברור.

מפגש אומלל אחר שצרוב בזיכרוני הוא עם אמא וסבתא של חטופה, שלצערי בהמשך גופתה הוחזרה. הסבתא נאחזה בידיעה שבאותו היום הנכדה לא הייתה בתפקיד כתצפיתנית. ״לקחו אותה בפיג׳מה״. בקולה זה נשמע כברכה. היא לא על מדים, היא ניצלה. האמא בתוך שיחתנו שאלה אותי לפתע: ״איזה יום היום? אני לגמרי מבולבלת״. עניתי לה ישר מתוך בטני הכואבת: ״בשבילך הזמן נעצר״. הסתכלנו רגע אחת לשנייה בעיניים, והיא פרצה בבכי שהמשכנו בו זמן ארוך יחד.

במובנים רבים, לכולנו הזמן נעצר. אנו נושמים אחרת, חולמים אחרת, אוכלים ומתקלחים אחרת, צוחקים אחרת, הכול אחרת. כל משפחה אומללה בדרכה שלה, ונדמה לי שבמשהו הפכנו למשפחה אומללה אחת גדולה. וממבט נוסף, אני מלאת פליאה והשתאות ממשפחות כל כך רבות, מלאות החסד ותעצומות הנפש, של החטופות והחטופים, של הרוגים, של פצועים, פיזית ונפשית. יש כל כך הרבה משפחות כאלו, ואני המומה לנוכח הכוח האדיר שלהם, הכוח העצום והמחייה של מהות המשפחה והקהילה. אני נזכרת בכל כך הרבה אמירות, הן של החטופים שחזרו והן של המשפחות שלהם, על כך שהם שמרו על כוח החיים שלהם למען משפחתם. אני נאחזת בכוח הזה בשביל לשמור על רוח של תקווה.  

בשיחה המופתית של אילנה דיין עם אלי שרעבי, בין הדברים ששיתף מעומק לבו, ריגש אותי עד בלי סוף החסות שלקח על אלון אהל, כמו אב עם בנו. בתוך הזוועות שעברו, האימה, הכאב והרעב, הוא מצא בתוכו מקום להיות עבור אלון, וכן המוכנות שלו להיחשף בריאיון, לגעת בכאב החשוף עד כלות, ברובה הייתה קשורה לדאגתו האינסופית לאלון, שנותר לבד במנהרה, כאשר שלושת החטופים שהיו איתו בשבי חזרו אלינו, וזה בזמן שאלי מתאבל על אשתו ושתי בנותיו, הוא מצא מקום להמשיך ולדאוג לאלון. בעיניי זאת האנושיות בהתגלמותה. אלון במצב פיזי ונפשי קשה ביותר, וכמוהו גם האחרים שנותרו בעזה. בכדי שלא נישאר תקועים בהווה מתמשך, בלתי אפשרי, סיוטי ואינסופי, חובה לפעול כולנו  ולהחזיר את כולם עכשיו. 

את כולם עכשיו. זאת תקוותנו.