מחשבות על ילדים בעת מלחמה - אודי וולפה

לינק לסרטון

מחשבות על ילדים בעת מלחמה / אודי וולפה

אני רוצה לשתף אתכם במספר מחשבות על מצב הילדים בעת מלחמה -  מהזווית של פסיכואנליטיקאי שמטפל בילדים. 

בשבעה באוקטובר איבדנו את הבטחון הבסיסי שלנו בקיומנו הפיזי. תחושת החדירה, ההפקרה וחוסר לקיחת האחריות על ידי ״המבוגר האחראי״ יצרה תחושת כאוס חיצוני ופנימי בלתי נסבלים. 

עם שלם נכנס למצב של טראומה ושל חרדה קיומית מתמשכת וכרונית. עם שלם איבד את ״העור העוטף״ ונותר חשוף וחדיר – המערכות הנפשיות קרסו.

אחרי השבעה באוקטובר - דמיון, מציאות וחרדה התבלבלו והסתבכו זה בזה. חלום בלהות הוא כבר לא חלום בלהות אלא מציאות. אנחנו ממשיכים לחפש הסבר – ואין הסבר. 

אנחנו חשים חוסר אונים מול ילד ששואל: ״איך יכול להיות שכך קרה...״ ואין לנו הסבר. חוסר האונים עלול להוביל לתחושת אשמה כבדה, איך לא עשינו דבר כדי למנוע את מה שהתרחש, איך לא שמרנו. חוסר האונים מוביל לחוסר שקט, לעצבנות, לקושי להתמודד עם האשמה. כל אלה אינן תכונות רצויות כאשר אנחנו באים לסייע לילדים להתמודד עם אי ידיעה ועם החרדה המתעוררת בעקבותיה. 

הבסיס ההתפתחותי של כל ילד תלוי בתחושת בטחון בסיסית שיש לו בהוריו -  בתחושה שהוא מוחזק - מוגן, מוזן, מחומם היטב, שמקשיבים לו ורואים את צרכיו ונענים להם, שיש לו בית בטוח לצאת ממנו ולחזור אליו – כולל דלת שאפשר לסגור ולנעול עם מפתח, בין אם כאשר יוצאים ובין אם כאשר נמצאים בבית והדלת נעולה ושומרת מפני החוץ. כל אלה הם מושגים המובנים מאליהם עבור ילדים - והיעדרם יצור תחושה של הלם ושל טראומה מתמשכת - מושגים שכיום מרגישים לנו קרובים, קרובים מדי לחוויה של כולנו. זו כבר לא תיאוריה פסיכואנליטית, אלא מציאות חיי היום יום.

ילדים תלויים במבוגרים, כך מתחילים חייהם. לאט ובהדרגה נבנים קשרים ויחסים עם עולם המבוגרים – כמו גם בתוך נפשו של הילד וההשפעה בין הפנים לחוץ היא הדדית. 

מבוגר בטוח, אחראי, מגן, קשוב ובעל גישה חיובית – ייצור אצל הילד עולם פנימי שמשקף את היחסים האלה, כמו גם יכולת להרגיע את עצמו בעת מצוקה ותסכול. 

מבוגר חסר אונים, חרד, עסוק בעצמו ובמחשבותיו, שאינו פנוי להקשיב לילד ולצרכיו – הדבר ישתקף בעולם פנימי חרד, רודפני, חסר בטחון וחסר יכולת וויסות עצמי. 

מאז השבעה באוקטובר הורים מדווחים על היותם פחות קשובים, פחות פנויים, עצבניים ומתוחים הרבה יותר. רואים עלייה בסימפטומים אצל ילדים – מתח וחרדה, קושי לישון, בעיות בלמידה ועוד. 

ילד זקוק שיהיה לו מבוגר אחראי, בטוח ורגוע ובית בטוח, שיש לו דלת – שניתן לצאת ולחזור ממנו ואליו.

מה קרה למושגים האלה בשבעה באוקטובר. מה קרה לילד שקם בבוקר ושמע שילדים נחטפו מהוריהם, שהבית נחדר, עלה באש, נכבש. שיש ילדים חטופים בעזה. האם הנפש הילדית מסוגלת לתפוס את המשמעות של כל זה? 

הרי זה חלום בלהות, זהו סיוט של ילד שמתעורר באמצע הלילה ואמא או אבא אומרים לו - זה רק חלום! ופתאום החלום -הסיוט הופך למציאות. יש באמת מפלצת מתחת למיטה, יש באמת מפלצת מחוץ לדלת והיא יורה כדורים אמיתיים וחוטפת ילדים לעזה! ילדים מתקשים מאד להבין איך אמא ואבא לא שמרו ו״נתנו״ למפלצת לקחת את הילד לעזה. 

עם איזו תחושת בטחון או חוסר בטחון יגדל דור שלם שלא שמרו עליו? ושלא לקחו אחריות על כך שלא שמרו עליו? שהמבוגרים לא ביקשו אפילו ״סליחה״. 

בזמן האחרון עברנו מקריאת ״בושה״ לאמירת ״סליחה״. אני זוכר ילדים קטנים בהפגנות המחאה – עומדים וצועקים – ״בושה...בושה״... האם הם הבינו מי צריך להתבייש ועל מה? אולי הם צעקו ״בושה״ בחדווה כי מישהו אחר צריך להתבייש – ולא הם? 

אמירת ״סליחה״ היא שונה במהותה. לוקח זמן להבין מהי סליחה אמיתית. סליחה כבר לא זועקת אלא לוחשת, מכוונת אל הלב ומן הלב. היא דורשת מורכבות רגשית רבה יותר, הבנה של כאב, של אבל, של אובדן ושל חוסר אונים, הכרה בדבר שעשיתי או לא עשיתי ואני לוקח עליו אחריות. 

רבבות אנשים עומדים ומבקשים ״סליחה״ על שלא הצליחו להביא לשחרור החטופים. מהי אותה בקשת סליחה עבור הילד ששומע את המבוגרים מבקשים סליחה שכזו? מהי עבורו המשמעות שצריך לבקש סליחה בשם מי שלא לקח אחריות. הסליחה הפכה קולקטיבית, זו כבר לא סליחה אישית, אלא סליחה של עם שמבקש סליחה בשם מנהיגיו – שלא לוקחים אחריות על מה שקרה. 

ילדים אמורים להרגיש בטוחים. עבורם - יש מבוגר אחראי – צבא חזק ומגן, ממשלה ששומרת. ילדים לא אמורים לראות את המפלצת הדמיונית מסיוטיהם קמה על רגליה וחוטפת ילדים. 

התוצאות של דור שגדל תחת תחושה שלא שמרו, של פנטסיות שקמו לתחייה מול עיניהם, של הפקרה – הן בעלות פוטנציאל התפתחותי הרסני. 

לנו, כמבוגרים – יש כעת תפקיד מכריע  - גם במציאות בלתי אפשרית, מטלטלת ומדכאת – לתת לילדינו תחושת בטחון, שיש מבוגר אחראי ששומר על הבית, שלוקח אחריות. כל אחד מאיתנו ימצא את הדרך שלו.