פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
הר נבו שבעזה - ד״ר עפרה כהן פריד
הר נבו שבעזה / ד״ר עפרה כהן פריד
'פסיכואנליזה בפעולה' - החברה הפסיכואנליטית בישראל
כיכר החטופים 7.3.25 ז' אדר, תשפ"ה
ככל שנוקפים הימים מאז ה7- באוקטובר, הדאגה העמוקה למי שנותרו בשבי החמאס ממלאת את חדרי הלב ועכשיו צריך שתצא גם אל הרחובות והכיכרות ותרים את קולה.
שוב ושוב נדרשות המשפחות לאסוף מחדש כוחות גוף ונפש ואת התקווה ששוב התנפצה כדי להמשיך את המאבק : להציל מתופת ה חמאס את מי שחייו תלויים מנגד, תלויים בנו. להשיב את מי שנרצח בשבי ולהביאו לקבורה באדמת הארץ. וכבר נשמעים קולות כי יש לוותר על המתים, להותירם באשר הם. אלפי אזרחים עמדו השבוע בצידי הדרכים בשעה שמשפחות ליפשיץ, ביבס, עידן , מנצור, אלגרט, ויהלומי הביאו את אהוביהן למנוחת עולם. אהובים שניתן היה להציל לפני שנרצחו בידי החמאס. מתוך מה נקבצנ ו שם - אלפי אזרחים שרויים בצער וכאב עמוקים? מה הביאנו אל ההלוויה הקולקטיבית העצומה הזו?
הספרות המקצועית מגדירה אובדן עמום ככזה שבו נוכחותו הפיזית של אדם נעדרת אך נוכחותו הרגשית והפסיכולוגית נותרת בעינה. אובדן שאינו מאפשר ידיעה ברורה שחייו של מי שאבד תמו, שאינו מאפשר סגירת מעגל ותחילת תהליך שיקום או התאבלות. כשהאבדן עמום גם האֵ בֶל עליו הוא קטוע, תלוי ועומד באו ויר.
מה עוברת משפחה שגורל יקירה לא ידוע? שאינה יודעת אם חי או מת? אם יהיה לחיים או למוות? כל משפחה ודאגתה וצערה. כל משפחה ומאבקה ותקוותה. אני יכולה לספר על משפחה אחת, שכבר כמעט 77 שנים מפלסת את דרכה- דור ראשון, שני, שלישי, רביעי וחמישי – התמודדות שלעולם אינה תמה. אולי תהיה בכך תרומה קטנה להבנת הכאב והתקווה של משפחות כה רבות בתוכנו. להבנת המחויבות שמוטלת עלינו בימים אלו, כשמימוש הסכם נוסף להשבת החטופים מועמד בספק, ויש המאיימים והמכריזים כי לא דרוש לה לישראל הסכם שכזה והוא אף מעמיד את ביטחונה תחת איום.
הייתי כבת שלוש או ארבע כשהתחלתי לקלוט שהתמונה שתלויה בפינת האוכל בבית סבתי וסבי, זו שחולפים על פניה עשרות פעמים בכל יום, אינה סתם תמונה. ניבטו ממנה בשחור לבן פניו של איש צעיר עם בלורית ועיניים מאירות. לא ידעתי מי הוא אך ידעתי שמותר רק להביט בו, בלי לשאול. לא הכרתי שתיקה סמיכה כשתיקה הזו.
עברו עוד שנתיים שלוש, והפנים שבתמונה קיבלו שם וסיפור. סיפרו שזהו פינחס דודי, אחיו של אבי , צעיר ממנו בשלוש שנים. תלמיד י"ב שב13- ב מאי ,1948 ג' באייר תש"ח, נפצע בקרב במסגרת מבצע "מדינה" לכיבוש השרון. הוא נשבה בידי האויב ומאז ועד היום לא נמצא ולא הושב. איך נפצע? מתי מת ואיך? האם נקבר ואיפה? כל זאת אינו ידוע. סיפרו שסבתא וסבא כאובים ומתגעגעים. שסבתא הפסיקה לצאת מהבית. שהיא וסבא עדיין ממתינים, אם לא כדי להיפרד, לפחות כדי לדעת מה קרה. דוק של רצינות וצער, שלעתים נוספו להם חומרה ונוקש ות, נמסך על המורשת
המשפחתית. אף פעם אי אפשר לשמוח עד הסוף. המילים "שבוי", "נעדר", "גורלו אינו ידוע", היו ועודן חלק מהתחביר המשפחתי, מהדקדוק הנפשי, מעבודת שורשים, ואלה עוברים מדור לדור, נכדים ונינים.
מה משמעות המילה "נעדר"? איך יוצקים בה פשר? איך מחברים בינה לבין סיפור חיים? נעדר זו מילה מאוד נוכחת. היא מותירה את האובדן פתוח, לא מעובד, מסרב לקבלה ול השלמה. זהו מצב של סף : של לא פה ולא שם. מי ששבוי, מי שגורלו לא ידוע, לעולם אי אפשר להניח לדאגה לגורלו, למאמץ להשיב אותו, להמתנה לדעת מה קרה? כדי שאפשר יהיה להבין, להשלים, להתחיל להתאבל ולסגור מעגל.
לוח השנה המשפחתי היה מעוגן בארבעה תאריכים : יום הולדתו ; יום פציעתו וחטיפתו ; יום הזיכרון הישראלי ; וגם – ז' באדר, יום מותו של משה רבנו שמהר נבו ראה את הארץ ואליה לא בא – הוא יום האזכרה בהר הרצל לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. לא האמנתי כשראיתי הבוקר שהיום אנחנו בדיוק ב-ז' אדר תשפ"ה. אני זוכרת את המתח והדריכות לקראת כל יום זיכרון – ה אם יעלו סבי וסבתי לבית העלמין, שם הונחה מצבה ריקה? היבואו לטקס? אני זוכרת את הביקורים של אנשי אית"ן, היחידה לאיתור נעדרים, שבאו לעדכן על הניסיונות להשיב, להבין מה קרה, את התקווה המבצבצת וכבה. אט אט לומדים לשאול פחות. ההיעדר הופך נוכח יותר ויותר. כשבגרנו, משהו מעט התרכך. ילדינו וילדיהם יודעים שהיה להם דוד שהוא נעדר צה"ל ושאפשר לשאול, אבל זה לא הופך את הלא נודע לנודע. כשנפרד סבי מן העולם הזה, ציווה גופתו למדע. אולי, מי שבנו לא זכה לקבורה, לא יכול להרשות זאת עבור עצמו.
לימדו אותנו שיש הבדל בין גורלם הלא ידוע של הנספים בשואה, שלא הי יתה להם מדינה שתערוב להם, לבין נופלי ושבויי מלחמות ישראל, שתמיד יחפשו וישיבו אותם, לא יוותרו עליהם. בימים הקשים האלו מתגבר חשש כבד להפרה קשה של ערבות זו. הערבות שעל בסיסה קמה מדינת ישראל. ישראל לא יכולה לוותר על החטופים והנעדרים מ7- באוקטובר. יש להציל את מי שחי והצליח לשרוד בתנאים ה קשים מנשוא ולהשיב את מי שנרצח כדי שמשפחתו תוכל להתאבל ולסגור מעגל. לבחור בחיים עבור מי שניתן להצילו. לבחור לדעת מה קרה עבור מי שחייו נלקחו ממנו.
סגירת מעגל על אובדנו של מי שלא הושב, מי שנותר נעדר שגורלו לא ידוע, היא משימה קשה. נדרשים חיים שלמים כדי להבין, לעכל, לעבד, להצליח לשמוח בחיים כפי שהם. הדור הרביעי והחמישי במשפחתנו צומח, לומד, משרת בצבא, מתחתן, יולד ילדים, אוהב ומחויב לארץ. ועדיין, גם אחרי שנים רבות, בכל נסיעה, טיול או שיטוט בפרדסי השרון, העיניים לא מפסיקות לחפש. זה לעולם לא גמור.
אם מדינת ישראל לא תעמוד בחובה המוסרית להשיב את כל אחינו שחטופים בעזה, גם החברה הישראלית לא תוכל לסגור מעגל ותילכד באבדן עמום ואינסופי ובאבל שלא יסתיים.
חובה עלינו להשיב את כולם! לא להשאיר את המשפחות לגורלן, כשלבן יוצא אל הר נבו שבעזה.