פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
...האומרים לטוב רע ולרע טוב...(ישעיהו ה' כ) - ד״ר יוסי טריאסט
...האומרים לטוב רע ולרע טוב...(ישעיהו ה' כ) / יוסי טריאסט
22.3.25 – כיכר החטופים
פסיכואנליטיקאים – כבר אמרתי פה לפני שבועיים – הם אנשים שכרתו ברית עם המילה. אומנותנו – ריפוי בדיבור – לא נאומי כיכרות. האם 'הפסיכואנליזה בפעולה' תצליח לכתת מילותינו גם לחרבות?
ב 1890 כתב פרויד:
'המילים שאנו משתמשים בהן בדיבורנו היומיומי אינן אלא כישוף שאיבד מחיוניותו'
בתוך מרחב הקשר הטיפולי, בכוחן להחיות אהבות אבודות, לפרוק מוקשי שנאה שהוטמנו בשדות הלא מודע שלנו, כנגד אויבים אמיתיים או מדומים, להבחין בין פנטזיה לבין מציאות, בין אמת לשקר. אבל מילותיו של הנביא ישעיהו - לא לייבוביץ, זה מהתנ"ך, שמהן שאלתי את הכותרת לדיבור הזה - 'האומרים לטוב רע ולרע טוב...(ישעיהו ה' כ)' מרמזות גם על אפשרות אחרת – על אפשרות השימוש במילים כדי לשבש את יכולתן להעניק פשר למציאות, לייצג אמת. הן יכולות כפי שהציע פסיכואנליטיקאי בשם רוברט לנגס – ליצור שדה-שיח שבו המילים פועלות כמו וירוס מחשב. מתחפשות לנשאיות של משמעות אבל בעצם מבקשות להשיג שליטה בתודעתנו; לפלג, לפצל, לבלבל אותנו ובעיקר - לשתק את יכולתנו לפעול.
הנה המשפט השלם:
הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחושך שמים מר למתוק ומתוק למר.
דברי הנביא הם פוליטיים כמובן ומכוונים הישר אל שליטי העם בעת ההיא. המשכם בכלל נשמע כאלו הוא לקוח מעיתון הארץ:
הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים; הוי גיבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר; מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו. (ישעיהו ה כ'-כב)
אבל בכיכר הזו אנו מבקשים לכבד את הבקשה לרחק מפוליטיקה – בלתי אפשרי כמובן אבל אני מבין היטב לליבם של המבקשים - לכן אתמקד היום רק בהיבט אחד של הדברים – בכוחן של מילים לגייס את הציבור לפעול כאיש אחד למען מטרה שלכאורה לא ייתכן בכלל שתיצור מחלוקת: שחרור אחינו ואחיותינו לנפש ממנהרות הסיוט שבו הם כלואים.
שבתי בגלל מילים שיצאו ממשלת ישראל לפני ימים אחדים והבהירו כי החליטה בדעה צלולה לעצור את העסקה לחילוץ החטופים ולנטוש אותם לגורלם כיוון שיש לה עניינים דחופים יותר לטפל בהם - כמו סגירת חשבון עם ראש השב"כ באמצע חקירת חשדות שאין מחרידים מהם. יש סדר עדיפויות.
הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע. עד להשגת הסכם אין מנוס ממלחמה – זהו מצב שנכפה עלינו על ידי ארגון פרוורטי שסוחר בחיי אדם בגופו, בגופתו, בחלקי גופות. גם הזעם על ההתקפה הנפשעת, בוודאי זה שהופקד אצל משפחות השכול שלבנו שותת עמם, תובע נקם - וגם הוא חייב להישמע בהרכנת ראש ובלב נכלם.
אבל
חידוש המלחמה מרגע שכבר הושג הסכם - אחת משמעותה – הפקרת חיי החטופים לחסדי שוביהם. חטופים שלכל אחד מהם יש שם. ואמא ואבא וילדים. ואני פה כי יש רק דבר אחד שהוא נורא יותר בעיני מאשר להיות מופקר על ידי מי שאמור להגן עליך. זה להיות מופקר על ידו פעמיים ושלש ושוב ושוב. מחריד לחשוב שאנו נדרשים עכשיו לייחל לחסדי טרוריסטים שאין נתעבים מהם - כי מחסדי הממשלה שלנו והעומד בראשה נואשנו.
הייתי רוצה לקוות שהדיבור שלי פה היום לא יהיה רק 'ריפוי בעיסוק' עבורנו הנוכחים פה – מן מכבסת אשמה על שאיננו עושים די, אלא - אני מתנצל על גיוס ז'רגון צבאי מאובק כמו קיטבג המילואים שלי שבבוידם - הייתי רוצה שיהיה דומה יותר לתדרוך לפני יציאה לקרב. נו טוב – הקרב שלימודנו ועיסוקנו הכשירו אותנו אליו הוא קרב המתנהל קודם כל בעולם הפנימי – על שחרור מחסומים. על גיוס אנרגיה לפעולה שמשמעותה קודם כל התייצבות לצד כוח החיים על חשבון זריעת מוות. יתרה, התגברות על הרבה כבלים דקיקים כמו אלה שבהם כבלו אנשי ליליפוט את גוליבר הענק – המון המון כבלים דקיקים דקיקים, כמו: 'נו מה זה כבר משנה אם אגיע לכיכר עוד אחד פחות אחד'. או 'זה לא עוזר כלום. ביבי לא סופר אותנו'. או 'קר כל כך בירושלים ושכחתי את המעיל אצל אמך'. או בואו נגיד ביושר: פחד; שישברו לי את שמשות המכונית. שישברו לי את זגוגיות המשקפיים. שישברו לי את העצמות.
וכן ... אפילו התגברות על כבלים של בושה. איך אומרת נכדתי בת השמונה שלא ששה ללכת להפגנות: לא אוהבת שמבוגרים צועקים. חושב שיש בכך אמת עמוקה גם עבור חלק ממבוגרינו שמתנזרים מן ההמון המוחה.
אז מה מונע מן האומה להתייצב כאיש אחד ולומר עד כאן !!! ולהשאיר את עקבות רגלינו טבועות עמוק בבטון של כיכר החטופים, של הכנסת, היכן שיידרש.
אני לומד מן הנביא ישעיהו על שתי האפשרויות הגלומות בדבריו: האחת שיש בכלל אפשרות להתבלבל בין טוב ורע, בין חושך לאור בין מר למתוק. הכיצד? השנייה האפשרות שיש מי שמעונין שנתבלבל... טוב את זו אולי נשאיר לבגין.
לגבי הראשונה:
אני רוצה לדבר היום על מצב נפש מיוחד שבו אתה מתקשה להאמין למראה עיניך ואינך מסוגל להבחין בין טוב ורע. זהו מצב שמעורר אימה מיוחדת במינה, משתקת במיוחד, אותה כינה פרויד אימת האל-ביתי. שמה נגזר מן החומרים מהם מורכבים כל סרטי האימה - מצב בו הבית המוכר, הבטוח, הופך באחת לזרמוכר והמובן מאליו לבלתי מתקבל על הדעת. זו אינה חרדה 'רגילה' - למשל זו שחש אדם המותקף בידי אויב – נאמר איש חמאס חמוש בגרזן; זהו מצב נורא מאין כמותו – אבל הוא לא אל-ביתי. מדובר באימה שחשים כאשר התוקף החמוש בגרזן מתגלה כאדם הכי קרוב אליך - כזה שאתה נותן בו באופן טבעי אמון מלא – כמו אב, כמו אם, כמו בן או בת זוג - כמו ראש הממשלה שלך.
שיתוק היכולת לפעול נובע במקרה זה מן הקושי להבחין בין טוב ורע בין 'עמית' ו'טורף', כיוון שמדובר ב'טוב' שעושה לי 'רע' – ולהיפך. זהו טיבה של הטראומה ממנה סובלים ילדים שגדלו עם הורים פוגעניים. זה טיבו של הבלבול שחשים פגועי תקיפה מינית, זה מה שחשים ילדים לאב סדיסטי מתעלל המפקיר אותם למוות ועינויים – בעודו מעמיד פני מגן ודואג. המאשים אותם בחטאיו. המעניש אותם על פשעיו.
כזו היא גם 'ארץ שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת' והיא גוזלת מהם 'את כבשת הרש'.
חברה המתנכרת לחטופיה היא חברה אלביתית.
מדוע זה משתק אותנו מלפעול? ברור לא? החשש להרוס את הטוב עם הרע - אפילו להכיר בו - בוודאי בחברה שכבר בצעה רצח אב כזה שלנו. חברה שאשמה כבדה זורמת בעורקיה מסיבות רבות נוספות.
לאמור: המצב אפילו יותר מסובך כי איש מאיתנו אינו רק טוב או רק רע.
והרי כולנו בוגרי הקורונה שלמדה אותנו עד כמה המרחק בין קורבן ותוקפן, בין הטוב והרע - הוא קטן. נשמת את האויר המורעל של הוירוס וכבר הפכת קורבנו של הרע. נשפת - וכבר אתה עצמך הפכת להיות הרע. ובכן – לא רק על הקורונה אני מדבר מן הסתם. גם עלינו קורבנות השואה וגם עלינו קורבנות השבעה באוקטובר - שמלחמת התגובה המוצדקת שלנו הופכת גם את אויבנו ואת ילדיהם לקורבנות – קרובנותינו - ואין שום דרך פסיכולוגית להחזיק באמת את שתי האמיתות המחרידות האלו ביחד - גם אם אין בהכרח סימטריה בין אחת לשנייה. טראומה, מסתבר , מכה תמיד פעמיים – פעם כאשר היא הופכת אותנו לקורבנותיה – ופעם כאשר היא מתגלה כנגיף רדום המקננן שנים רבות בתוכנו עד שנסיבות היסטוריות מפיחות בו חיים אלביתיים. האם יהיה בכוחנו המוסרי להתאחד למחנה חוצה גבולות של כוחות החיים הנאבק במוות ואומר פה אחד – ילדים מתים זה רע! מאבק על חרות האדם וכבודו זה טוב ! משני צידיו של כל גבול!
הדילמה הנפשית כפי שניתן לראות דוחקת בנו לפצל את המציאות המורכבת לטוב ורע שאינם מעורבבים. לשני מחנות ששנאה איומה תפריד ביניהם לנצח - ולו רק כדי להיות בטוחים שהטוב שאנו מאמצים אל ליבנו הוא טוב טהור והרע שאנו נאבקים בו הוא רע טהור. תסכימו איתי שפסיביות והימנעות מפעולה ואפילו מנקיטת עמדה היא פתרון מפתה – (ולך תמצא חניה בקפלן).
ויש מי שמעוניין שנחוש את אימת האלביתי ונקרא לרע טוב ולטוב רע, לאמת שקר ולשקר אמת, לקורבן תוקפן ולתוקפן קורבן. לפעולתו יש שם: גזלייטינג. הוא לקוח מסרט בשם זה ועליו אולי נדבר בכיכר שסבורה שאין מנוס מפוליטיקה ומהכרה באשמת הראש. די אם נאמר שפעולת הגזלייטינג לא נעדה רק להסתיר את האמת אלא לגרום למי שרואה אותה לא לסמוך על חושיו. זה רע מאד מאד.
בתקווה שיש בדברים אלה ולו כדי לתרום תרומה מזערית ליצירת אנטיווירוס לגזלייטינג – אסיים - אבל לא לפני שאומר כי איני מתיימר לחשוב שיש בכך כדי להביא את המיליון לכיכר. די בכך שהבאתי אחד - לשאוג עמכם: אנחנו אתכם – אז אני לא לבד.