"רוח גדולה באה", איוב א - ד״ר ענת פלגי הקר

לינק לסרטון

"רוח גדולה באה", איוב א' / ענת פלגי הקר, ככר החטופים מרץ 25

אני זוכרת מנעוריי את האימרה שיוחסה אז, לפי זכרוני, לנשיא זלמן שז"ר: "רבותיי, אנחנו על סף התהום ועלינו לקחת צעד קדימה".

פעם זה היה מצחיק... בהמשך דבריי לא יהיה שום דבר מצחיק. ההפך, אסנגר על הזכות לייאוש, על הסכנות הטמונות בעיוות האמת והרעלת הנפשי, וגם מחשבות על מי שידיו מוכתמות בדם. אני מציעה לקחת צעד אחד אחורה, תרתי משמע – גם מבט להיסטוריה וגם לשם פרספקטיבה על מנת לאפשר עתיד. לשם כך אבקש לקשור בין כל אלו כך:

עלינו להכיר בייאוש ולא להתכחש לו. אי הכרה בו מובילה לקטסטרופה וליצירת עיוותי מציאות של כגון אמירות על כך שאנחנו בתקופה של ניסים ועלינו להודות לשם הללויה עַל כָּךְ שֶׁהִצִּילָנוּ מֵהַשְׁמָדָה...

אפשר ורצוי להשוות לשואה. כמו בהווה גם בשואה, מלבד הזוועות, היתה גם סוגיית תפקוד ההנהגה היהודית, באירופה ובארץ ישראל, ועמה שאלות על אחריות וערבות הדדית.

אפתח בסיפור מסוגו של 'שובו של המודחק'.

אבי, יואל פלגי, היה 'פדוי שבי' שעבר עינויים קשים בכלא הגסטאפו בבודפשט, לשם הגיע לאחר שנתפס בעקבות פעילותו כחלק מקבוצת 'צנחני היישוב' שצנחו במלחמת העולם השנייה בניסיון להציל יהודים מהשמדה. הוא היה עד להוצאתה להורג של חברתו לשליחות חנה סנש, זכה לשרוד, לחזור ולהעיד על כל אלו ועוד.

בשובו ארצה ב 1945 כתב את ספרו "רוח גדולה באה" שפותח בציטוט מאיוב:

" וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה

מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר, וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע

פִּנּוֹת הַבַּיִת, וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ. וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי

לְהַגִּיד לָךְ " [איוב א' יט']

אצטט כמה שורות מספרו:

"הייתי בבית – חייל משוחרר. הכל קיבלוני בחמימות ואף בהערצה. הכל רצו לשמוע מפי מה קרה שם, אבל דברי על אימת גורלם של היהודים שהופקרו בידי אדם ואל, לא מצאו הד בלבבות. רצו רק בסיפור האחר. על המעטים שלחמו כאריות וקידשו את שם ישראל. בכל אשר פניתי הוטחה כנגדי השאלה: מדוע היהודים לא מרדו? מדוע הלכו כצאן לטבח? לפתע התחוור לי שאנו מתביישים באלה שכך עונו, נורו, נשרפו. נוצרה מין הסכמה שקורבנות השואה שנתחסלו היו אבק-אדם. בלא יודעין קיבלנו עלינו את השקפת הנאצים [...] לעג מר לועגת לנו ההיסטוריה: הלא אנחנו בעצמנו הושבנו את ששת המיליונים על ספסל הנאשמים.

אלה שגורלם איפשר להם להתבונן בשואה מטווח בטחון נטלו לעצמם את הַזְּכוּת לִשְׁפֹּוט וחילקו את כלל היהודים בְּפַשְׁטָנוּת לשניים: העם שהובל כצאן לטבח, והמעטים-הגיבורים. והיו שכך חילקו: הצדיקים והבוגדים. [...]"

אני מדלגת לסוף הדברים: "...לא עשינו חוזה עם ההיסטוריה, ומי יערוב לנו ששוב לא תתרגש עלינו שואה? טעם קיומה של מדינת ישראל, הוא, אולי, ביכולתה להציל יהודים ולמנוע שואת השמדה נוספת. ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:

אִם תֵּצֵא וְלֹא תַּחֲזֹר – גִּבּוֹר תִּהְיֶה.

אִם תֵּצֵא וְתַחְזֹר – תִּשָּׁפֵט.

אִם תֵּשֵׁב וְלֹא תַּעֲשֶׂה – תִּשְׁפֹּט".".

אבי, שלא היה פסיכואנליטיקאי אבל היה איש מוסר ומצפון, כמו גם בעל קומונסנס, חזה את הממאירות של ההזדהות עם הרוע, החל מהפיצול של העם למראה ניצולי השואה, דרך המשכו סביב מה שמכונה 'משפט קסטנר', ועד חרדתו מעיוות סיבות הקמתה של מדינת ישראל. הוא הצביע על כך שמי שלא יכול לקחת אחריות וחש חרדה עצומה ואשמה על כך, הופך השלכתי ומאשים את העדים החיים של חטאיו, עד כדי סילוף המציאות וכשל מוסרי אנושי. הוא נפטר לפני כחמישים שנה ונחסך ממנו לראות מופע חוזר של כל אלו.

אלא שהמציאות שלנו היום גרועה אף יותר. למרבה הזוועה, עבור מי שאוחז בהגה ובידו המנדט לקבל החלטות – לשבט או לחסד, אין את המובן מאליו הבסיסי-האנושי שלפיו אחריות, ערבות הדדית ומוסר, מהווים היסטורית את בסיס קיומנו המשותף כאן. במקומם שולט העיקרון של עלות-תועלת אישית יחד עם אדישות כלפי הזולת. כך נוצרת שפה מתעתעת שבה, למשל, מופיע המפקיר, שבידיו היכולת, היתה ועודנה, להחזיר את כולם, כשבדש בגדו נעוצה סיכה צהובה. עוד רגע הוא יצטרף להפגנות... זו כמובן רק דוגמה אחת לשפה הפוכה שמערערת את ההבחנה בין אמת לשקר.

אז כיצד לא נתייאש? נתייאש! כי זו תמונת המציאות - זו האמת שעלינו להכיר בה.

ואז, נשתמש בתחתית תהום הייאוש כמקפצה לקום על רגלינו, ולהילחם למען החיים. ומתוך מה? מתוך כך שאין לנו את האפשרות להתכחש לאחריות והערבות ההדדית כלפי החטופים שעדיין אינם כאן עמנו, כמו גם על מנת לאפשר עתיד.

עד כה פניתי בדבריי לקהל המשוכנעים. עתה, לפחות בדמיוני, אני פונה לחברי ממשלת ההפקרה, ובעיקר למי מבינהם שחלומות ביעוטים כבר החלו לפקוד את שנתם -

אני חוזרת לציטוט של אבי: "אם תשב ולא תעשה – תִּשְׁפֹּט ", וזועקת, לכל מי שהמנדט בידיו, ועל ידיו כבר ישנם כתמי דם שלא יורדים – אלו של כל החטופים שהיו יכולים להיות בחיים אבל לא זכו לכך בגלל עֲרֵלוֹת לֵב, רוע וניתוק – שחררו עכשיו את כל מי שעוד נותרה נשימה באפו!

ליידי מקבת נֶאֶבְקָה בְּכִתְמֵי הַדָּם שלא ירדו מידיה:

"רד כתם דם, רד אני אומרת. אחת – שתיים –[...] חושך מצרים בגיהנום. [...] מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון?"

האפשרות היחידה של ממשלה הפושעת כנגד אזרחיה, לא להוסיף עוד כתמי דם על ידיה, היא לדאוג לעיסקה מלאה עכשיו!

ולגבי הדין וחשבון – הוא יגיע גם יגיע!