על מות ילדים - חגית אהרוני

 לינק לסרטון

על מות ילדים / חגית אהרוני  

הכיכר הזאת זועקת ומדממת ; קיבלתי היום, כפסיכואנליטיקאית, את הזכות לומר כאן דבר מה,  ואני מודה על כך. איני מדברת בשמם של כל חברותיי וחבריי הפסיכואנליטיקאים, יש לנו קולות  שונים, ואני אומרת רק את דבריי ו את מחשבותיי. ובכל זאת, כשהמיקרופון הפסיכואנליטי בידי,  אני מחפשת באוקיינוס הידע של הפסיכואנליזה תובנה כלשהי שאולי תוכל להיות לנו קריאת כיוון  באפלה שבה אנו מצויים. 

* 

חודש אפריל, שנת ,1948 לילה חשוך. צוק מנרה נישא באפלה מעל עמק החולה. מנרה נצורה, המנרה  - מנורה - שבראש ההר כבויה, וגם העמק חשוך. מלחמה, האפלה. בחשיכה הכבדה אפשר להבחין  בכמה צללים נעים בזהירות בשביל עזים צר במורד המצוק, דרד ור קל של אבנים נשמע וההר עוצר  את נשימתו.  

מפנים את ילדי מנרה מהקיבוץ הנצור לעמק. 

לילה קודם התגנבה כיתה של לוחמי פלמ"ח במעלה ההר, ועכשיו הם עושים את דרכם המסוכנת  למטה, כל אחד נושא ילד. הילדים הגדולים יותר קשורים במנשאים לחזה; התינוקות ישנים  בארגזים של 'תנובה' שנקשרו לגבם של הפלמ"חניקים. אחד התינוקות האלו הוא אחי הבכור,  יוביק, היום הוא סב לשבעה נכדים.  

מבצעים כאלו של פינו י ילדים התרחשו בתקופה הזאת בכל הארץ. ילדי קיבוץ חניתה פונו לחיפה  על רפסודות בים סוער. במהלך הפינוי הסתבר שמירה'לה, התינוקת, נשכחה על החוף. הרפסודה  חזרה לאחור בים הסוער, לקחת אותה.  

לא משאירים תינוקת מאחור; לא משאירים אף אחד מאחור; לא משאירים חטופים מעונים  במנהרות.  

אני נודדת במחשבותיי ללונדון בתקופת הבליץ. מ1939- ועד 1941 פונו כמיליון וחצי ילדים מלונדון  המופצצת לאזורים כפריים. דונלד ויניקוט, רופא ילדים ופסיכואנליטיקאי מהגדולים שקמו לנו,  היה היועץ המקצועי של תוכנית הפינוי, והרבה תובנות, רעיונות ומחשבות שלו נולדו מעבודתו זו.  

וכאן אני מגיעה לנקודת המגוז הפסיכואנליטית אותה אני מבקשת לחלוק איתכם. תובנה עמוקה  עד אינסוף ובו בזמן פשוטה להפליא , שצריכה להאיר את דרכנו.  

ויניקוט הנחיל לנו הכרה ברורה ב מה שבעצם מובן מאליו. הוא ניסח בפשטות נוקבת את העובדה  שאנחנו מגיחים לעולם חסרי אונים לחלוטין. אנחנו מתחילים את חיינו במצב של תלות מלאה  ומוחלטת - אנו תלויים בבני אדם שיטפלו בנו, ובסביבה שיש בה תנאי חיים: אור, אוויר, טמפרטורה  מתאימה ומזון. ]מיותר לומר שבמנהרות אין יד מטפלת ואין תנאי חיים[  

ומשם, מהתלות המוחלטת, אנחנו ממשיכים במסע החיים - התלות פוחתת והעצמאות גוברת, אך  היא אינה הופכת לעולם לעצמאות מוחלטת. לנצח, גם כשאנחנו כבר עומדים על רגלינו ועל דעתנו,  אנחנו תלויים בזולתנו ובסביבתנו ; ובסוף מעגל החיים, בזקנתנו, אנו נושקים שוב לתלות  המוחלטת. 

ההבנה הזאת, הניסוח ה בהיר של מה שניתן לראות בתצפית פשוטה, ללא כל תיאוריה, היא גם ציווי  אתי חד משמעי ובלתי מתפשר. מסע התלות האנושי פירושו, שבאופן מהותי, מטבע הדברים, באופן  מוחלט וללא סייג, אנחנו אחראים לגורים שלנו; אנחנו אחראים לגורים שלנו וגם לגורים של  אחרים. התינוקות חסרי אונים לחלוטין, ואנחנו אחראים עליהם לחלוטין - אנחנו מצווים לשמור  עליהם ולטפל בהם, זו מהות היותנו בני אנוש. 

ויתר על כן, בכל אחד מאיתנו טמון ילד, ומהעובדה הפשוטה שלנצח אנו זק וקים זה לזה נולד ות  הרקמה האנושית וההכרה שאנו חלק ממשפחת האדם; מכאן נגזר ים יחסי האנוש שלנו, ומכאן  נובעות האמפטיה, הסולידריות, האחריות והערבות ההדדית.  

ואחזור לילדים. מצבים שבהם, מסיבות כאלו ואחרות, אנחנו לא מצליחים לשמור עליהם, הם אסון  ושבר אנושי - קטסטרופה. אנחנו מצויים כיום בקטסטרופה כזאת. במרחב שבו אנו חיים נפגעו  בשנה וחצי האחרונה עשרות אלפי ילדים. עשרות אלפים. הנתון הזה מתעלם מגבולות מדיניים,  מחומות הפרדה, מדת, גזע ולאום, מסיבות ומכוונות. זה תיאור מצב: עשרות אלפי ילדים נחטפו,  נרצחו, נפצעו; נעקרו מבתיהם, התייתמו, עברו התעללות; סובלים מרעב ומחלות, מוכי חרדה  וטראומה.  

להתבונן בסבלם של אחרים כותבת סוזאן סונטג, וסוקרת באומץ ובאמפטיה את תולדות המבט  בזוועות שמחוללים בני אדם זה לזה. במלים מפלחות לב היא מתארת תמונת ילד קרוע לגזרים  בהתקפה על פיצריית סבארו בירושלים, ותמונת ילד קרוע לגזרים על ידי טנק בעזה. )לא עכשיו,  פעם(. הנסיבות שונות, אבל מעבר להבדלים כולם, יש ילד קרוע לגזרים.  

עלינו להתבונן גם בסבלם של אחרים; ועלינו להישיר מבט גם אל מעשינו שלנו. הבריאות הנפשית  שלנו כיחידים וכמדינה, תלויה גם ביכולתנו לבחון באומץ את מעשינו שלנו.  

אנחנו מצווים לשמור על הילדים; אנחנו מצווים לשמור על הזקנים; אנחנו מצווים לשמור זה על זו  וזו על זה; ואנחנו חייבים להשיב את החטופים. הם מעונים. 

בספר על אשמה וכפרה, במסה 'על עינויים', כותב ז'אן אמרי כך: "הציפייה לעזרה, הידיעה כי  העזרה בוא תבוא שייכת להתנסויות היסוד של האדם. הציפייה לעזרה היא גורם פסיכולוגי חיוני  ממש במלחמה על הקיום". אמרי נעצר ועונה על ידי הגסטאפו, הוא יודע על מה הוא מדבר. והוא  מוסיף וכותב : "בעינויים, עם המהלומה הראשונה על גופנו שאי אפשר להתגונן מפניה, ושום יד  עוזרת לא תהדוף אותה, מקיץ הקץ על חלק מחיינו, אותו חלק שיש בו אמונה ותקווה לעזרה". 

מוטל עלינו לאחוז באמונה ובתקווה לעזרה, למצוא ולשקם את הסולידריות והאמפטיה שבליבת  האנושי; לזכור שיש בנפשנו אהבה וחמלה אבל גם שנאה ו רצחנות, ושהמאבק ביניהם הוא משימת  החיים שלנו. זעם ומשאלות נקם הם רגשות אנושיים, אבל אחת המשימות הקריטיות שלנו כבני  אנוש היא להבחין בין רגשות ודחפים לבין מעשים. עלינו לפעול ללא לאות להפסקת מעגל הנקמה  ולחיפוש נתיבים לפיוס.  

אנחנו חייבים לחתור בכל כוחנו להפסקת ההרס והשכול. חידוש הלחימה לא יחזיר את החטופים.  חידוש הלחימה יחרוץ את גורלם. הוא יחרוץ גם את גורלנו. לעולם לא נוכל למחות את כתם  ההפקרה של החטופים, ולעולם לא נוכל למחות את הזוועה שבמות ילדים.