על האטימות - סמדר שטיינבוק

לינק לסרטון

על האטימות / סמדר שטיינבוק, כיכר החטופים 22.3.25

אני מסתכלת על הדף. מילים שנכתבו רק לפני מספר ימים כבר מרגישות לי חיוורות ודהויות. נבוכות ושתוקות אל מול עוצמת המכות הניחתות עלינו בזו אחר זו. ובכל זאת, אנסה לחבור לעמיתיי, שעדיין סבורים שכפסיכואנליטיקאים יש לנו מה להגיד וחובתנו להגיד. בו זמנית, ברור לי שכולכם כאן קהל שבוי. אתם מבינים ולכן אתם כאן. אבל איך נגיע, איך ניגע (כמו שאנחנו מיטיבים לדעת במפגש עם מטופלינו) במי שליבו גס כלפינו ועיניו אטומות? זו עדיין חידה בעיניי, ואין לי ממש פתרון. טובים ממני ניסו. האם ניסינו מספיק? אסתפק אם כך בתאור קווי המתאר של הסבל שבעטיו התכנסנו כאן כולנו.

התוקפנות הקשה ביותר היא האטימות. משחר ימי ההסטוריה, הדה-הומניזציה היא כלי משחית, במיתכוון או שלא במיתכוון, במודע או שלא במודע. מנגד, רבות דובר בפסיכואנליזה ובתרבות על נחיצותה של רגישות אנושית על מנת לכונן ולקיים את זולתנו, ובעיקר את מי שתלוי בנו. האמפטיה מזינה אותנו מתחילת החיים, ובהיעדרה הנפש מתעוותת או קורסת.

המפגש עם אטימות רגשית הוא הרע מכל. ואולי רע ממנו רק במעט הוא התעתוע. הזמנה לחיבוק שמתהפכת באחת בפרץ צחוק מבזה, או באולר נשלף. כשאנחנו מקשיבים לשברי עדויות מאנשים יקרים ששבים אלינו מהשבי, קשה שלא לשמוע את חלקיקי המידע, קטעי החוויות, מתוכן עולה שלהיות ביחד עם עוד בן אדם בשבי היה הרבה יותר נסבל מאשר להיות מבודד. ולעיתים אפילו נוכחותו של השובה עצמו, אפילו בשנאתו ובנקמנותו, היתה עדיפה על פני קירות דוממים.

ברגע משמעותי באנליזה שלו חולם מטופל שהוא רואה את אימו מרחוק, כמה אליה אך היא נותרת בגבה אליו. אוחז בו פחד נורא שלעד לא יוכל לעורר שוב את חיוכה. האם הפכה לחסרת פנים.

מטופל אחר חולם שהוא מוצא את עצמו מהלך באימה בתוך מינהרה שהדפנות שלה עשויות קרח, הוא מנסה לפנות אל מישהו, מעין דמות מעורפלת, שיעזור לו, אולם לשוא. לפתע נגרר אל תוך סדק בקיר ומוצא עצמו בנוף בוהק, מסנוור. למרות העובדה שהנוף ניראה בכל פרטיו כנוף עירוני רגיל, אשר נוכחים בו אנשים רבים ומתרחשות בו פעילויות רבות, היה זה נוף לא אמיתי והאנשים בו היו בלתי נגישים לחלוטין, כאן אי אפשר היה אפילו לחשוב לפנות לעזרה, או בכלל לתקשר איתם. היה זה "עולם של פלדת אלחלד". באותו רגע, כשהכיר בכך שהוא שבוי בעולם של מדע בדיוני שאין ממנו חזרה –הוא התעורר בבעתה.

קוהוט כותב: "הדבר שמפחדים מפניו בשתי הדוגמאות הוא הרס העצמי האנושי של היחיד בשל אי זמינותו של החמצן הפסיכולוגי, אי-היענותו של זולתעצמי אמפטי, אשר בלעדיהם אין אנו יכולים לשרוד פסיכולוגית. אין זה פחד מפני אובדן האהבה המוטל כאן על הכף...אפילו שנאה – כלומר שנאה אנושית המאשרת את אנושיותו של הקורבן – הינה מחזיקה ומקיימת. מה שמוביל איפא להרס העצמי האנושי הוא חשיפתו לצינה, לאדישות של הלא-אנושי, לעולם שאינו נענה באמפטיה."

בכמה הזדמנויות כבר סיפרתי על מפגש טעון שהיה לי עם יו"ר החברה (הקבוצה) הפסיכואנליטית של לבנון, עמו ישבתי סביב אותו שולחן באחת הישיבות של הפדרציה הפסיכואנליטית האירופאית, כשכיהנתי כיו"ר החברה הפסיכואנליטית בישראל. הוא התנגד בתוקף להצעתי שהכנס המדעי השנתי הבא של הפדרציה האירופאית יתקיים בישראל (זה היה לפני הקורנה, המחאה והמלחמה), שהרי זה ידיר אותם. הצעתי שגם הם יקיימו כנס ואנחנו לא נגיע. למה לעצור את ההתפתחות ואת התנועה של כל אחת מהקבוצות? ואז נסחפנו לשיח על היחסים בין המדינות, על המלחמות, על ההצדקות. יותר ויותר הרגשתי איך נפערת ביננו תהום...שני נרטיבים שלא נפגשים בשום מקום. והיה רגע שבו עלו בי הכעס, הבהלה, תחושות של ניכור... ואז הוא הביט בי, וכמו מתעלה מעל כל אותם פרטים ונתונים אמר: אני מבין שקודם כל חשוב לכם (הישראלים) שנכיר בסבל שלכם. היה זה רגע מפתיע, שלא אשכח לעולם. היה לי עצוב מאד מאד, וגם מנחם באופן מוזר לחשוב שאולי אותו עמית לבנוני לעולם לא יאהב אותי, אבל לפחות יכיר בי כבת אנוש. לימים תהיתי, האם אוכל אני להכיר אי פעם בסבלו, באחרותו?

אבי זכרונו לברכה, יליד 1926, ניצול שואה, לא היה נאיבי. הוא ידע סבל, פגש אכזריות, יצא מהתופת בכוחות הישרדות של נער צעיר. הרבה שנים כעסתי עליו על כך שסבלו לפת אותי מבלי שבאמת היה נגיש לי. מבלי שאפשר היה להתקרב ולדבר. לימים הבנתי וסלחתי. כל מה שהוא רצה וגם הצליח לא רע, זה להגן עלי מפני העולם. לטעת בי את אותה ידיעה פנימית שכל בן אנוש זכאי לה, ששווה לחיות ושאפשר לסמוך על בני אדם. וככה חייתי במשך זמן רב, מנחילה לילדיי סוג כזה של גישה לחיים. עד שהתחלתי להבין, שכוחות הרוע והאטימות חותרים תחת רגלינו כבר הרבה זמן, וילדינו לא באמת חשים בבית במקום בו הם גדלים. כאב פרטי חובר כעת לכאב של כל כך הרבה אנשים בישראל: מסתובבים ברחובות, או עולים לרגל למסדרונות הכנסת, ולא מרגישים כבר שזה הבית שלהם. מישירים מבט מיוסר לתוך עיניים של ראשי ועדות בכנסת, מחפשים הד והכרה, ופוגשים שם פלדת אלחלד.

מה יהיה? האם יש תקווה? התרשמתי עמוקות כששמעתי את עומר שם טוב משתף שהיה רגע מזוקק אחד שבו הבין בתוכו שזה הולך להיות ארוך. אני גלעד שליט – חשב – זה ייקח לפחות חמש שנים. ואז לקח נשימה והתארגן לבאות, וזה החזיק אותו. מה החזיק אותו? האפשרות לראות עצמו כחלק ממשהו, התרחשות בעלת משמעות, סמלית וממשית כאחת. גלעד שליט, שעליו נאבקו ואותו החזירו. הוא לא לבד. כך אולי הצליח לשמור בתוכו על מרחב הזמניות: יש עבר ויהיה עתיד. תנועה פנימית כנגד קריסה.

גם אנחנו זקוקים נואשות למשהו שיחבר אותנו מחדש למחוזות ילדותנו, למצע של ערכים הומניים ואמונה בטוב עליו גדלנו, שנירמס ונקטע ביד גסה על ידי אויבים מבחוץ ומבפנים. לא נוכל להסכים שאטימות השלטון תחלחל לתוכנו ותהפוך אותנו עצמנו לדמויות אלחלד מהלכות בעולם בדיוני. כי זה מה שקורה בהיעדר הדהוד אנושי ממי שאתה תלוי בו – במקרה הזה – ראש ממשלה שהפך עצמו לדיקטטור חסר פנים – אנחנו עצמנו נהיים מפוחדים תחילה, חסרי אונים ובהמשך: מנותקים מעצמנו ומהסביבה. לא ניתן שזה יקרה: ולכן אנחנו מדברים. ואני מקווה שיעמדו לנו כוחותינו ולא נפסיק להשמיע קול עד שניראה אור בקצה המנהרה.

~~~~~~~~~~~~~