רחוק מהעין רחוק מהלב - על הדרכים שהנפש מוצאת בכדי לא לדעת - יעל חנין

 

לינק לסרטון

רחוק מהעין רחוק מהלב - על הדרכים שהנפש מוצאת בכדי לא לדעת.

מילים בהפגנה מול הכנסת בירושלים 7.2.25 פסיכואנליזה בפעולה.

-זה דגל אמיתי?

-תגיד, אתה לא רואה? ודאי שזה דגל אמיתי.

-ואפשר לכבס אותו? במכונת כביסה רגילה?

-אני מניח שכן. אבל למה צריך לכבס אותו?

-אני חושב שאתה הוא זה שלא רואה.                                       ("הארץ")10.1.2025 

הטקסט הקצרצר והמבריק של אלכס אפשטיין מצליח להמחיש ב-5 שורות את הנושא עליו אדבר כאן:  כיצד מוצאת לה הנפש דרכים מדרכים שונות בכדי לא לראות ולכן גם לא לדעת לא להרגיש ולא לפעול וכיצד כל אלה קשורים בצורך נפשי וקיומי להכיר את המציאות החיצונית והפנימית, ולהבחין בין אמת לשקר. בתחילת דרכה חשבה מלאני קליין שהדחף לדעת הוא דחף נפרד הקיים לצד דחפי החיים והמוות. בהמשך היא כללה אותו בדחף החיים כיוון שטענה שהכרת המציאות הינה הכרח קיומי. כולנו צאצאים של אבות קדמונים שבכדי לשרוד היה עליהם לזהות ולהכיר את המציאות על סכנותיה ועל ההזדמנויות שבה. 

בּיון רואה בידיעה הרגשית אותה הוא מסמן באות K ,מרכיב חיוני בנפש ותנאי הכרחי לבריאות הנפשית. 

מדוע אם כן, מוצאת הנפש דרכים כה רבות בכדי לא לפגוש את המציאות אם אכן ההכרה בה היא צורך קיומי? 

אחת התשובות לכך היא שהצורך העז להכיר ולדעת את המציאות שאנו פוגשים ואת המשתמע ממנה, דורש גם נפש חזקה שיכולה לשאת כאב, אשמה וחרדה. אם האשמה הינה בלתי נסבלת ניטה לסרב לקחת אחריות ונטיל אותה רק על אויבינו. אם החרדה הינה בלתי נסבלת אנחנו עלולים לקפוא על מקומנו, לעצום עיניים, לטמון את הראש בחול ולוותר על מאבק למען מציאות טובה יותר. 

כאשר הנפש לא עומדת בכאב, באשמה ובחרדה שהמציאות עלולה לעורר בה, עומדים בפניה מספר ברירות של סירוב למציאות, שלכל אחת מהן מחיר נפשי נורא. 

היא עלולה לסרב לחלוטין להכיר במציאות. במקום זאת לבנות מציאות אלטרנטיבית שמתעלמת לחלוטין מהמציאות הקיימת. לטווח הקצר זהו פתרון קסם לאשמה, לחרדה ולכאב. "מצבנו הכלכלי מצוין", "אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט", "הפיכתה של עזה לריביירה של המזרח התיכון" וכדומה, אבל כידוע לאורך זמן זהו פתרון פסיכוטי  מסוכן שכן, כדברי נוויל סימנגטון: אם אתה מסרב לראות משאית שבאה מולך, זה לא עושה אותה פחות מסוכנת. 

פתרון נוסף, יעיל יותר אך מסוכן לא פחות הינו הפתרון הפרוורטי בו האדם מכיר ולא מכיר במציאות בעת ובעונה אחת. "אני בעד שחרור החטופים כולם", יטען אדם, או שר בממשלה, "אולם אני מתנגד לעסקה". העובדה כי עד היום שוחררו בעסקה קרוב למאה חטופות וחטופים ואילו בפעולות הצבא שוחררו 8 ושכתוצאה מפעולות צבאיות נהרגו ונרצחו גם חטופות וחטופים רבים, איננה מעוררת אצלו תהייה. נפשו מחזיקה בו זמנית את שתי הטענות הסותרות בדבר שחרור כל החטופות והחטופים וההתנגדות לעסקה באמצעות  מנגנון נפשי של פיצול ועצימת עין המכוונת בכל פעם כנגד חלק אחד של המציאות. רגע אחד אני תומך בשחרור החטופים אך מתעלם מהמחיר שעלי לשלם ורגע שני אני מסרב לעסקה ומתעלם ממחיר הדמים של חיי החטופים. פתרון זה הינו מסוכן כל כך כיוון שהוא מפתה לאפשרות שבה אוכלים את העוגה והיא נשארת שלמה. הוא מפתה להאמין שניתן להגיע לפתרון ללא מחיר וללא ויתור. מי שאומר היום שניתן יהיה להחזיר את החטופים בחיים ללא המשך העסקה משקר בגלוי או מתמסר לפיתוי בגלל סיבות נפשיות שמונעות ההתמודדות עם מציאות מכאיבה של מדינה שהפקירה את אזרחיה ומחובתה להחזיר אותם חיים.

אנחנו שרואים את הכתם שעל הדגל לא נסכים לעצימת העין או הפניית המבט. לא נשתף פעולה עם הפתרון הפרוורטי בו מביטים בכל פעם רק בעין אחת ועוצמים את השנייה בכדי לשמר שתי תמונות סותרות. נאבק להחזיק בתמונה בינוקולרית. תמונה שלמה של מציאות תלת-ממדית שאפשר וצריך לפעול בה, להרגיש, לכאוב, לשאוף לתיקון להיאבק על דמותה של הארץ הזו: לראות את הכתם, לעצור את התפשטותו עד כדי השחרה מוחלטת אם יופקרו החטופים ולא יוחזרו כולם בעסקה עכשיו. להבין שבכדי שהדגל יהיה אמיתי עלינו לראות את הכתמים שהתרבו מאוד מאז ה-7 באוקטובר, שעלינו להתמודד איתם וגם לדעת שלא כולם ירדו בכביסה, שחלקם יישארו על הדגל אולי לתמיד ושיהיה עלינו ללמוד לחיות איתם.