היעלמות והימצאות - עידית דורי

היעלמות והימצאות - עידית דורי

בדרך כלל אני נמצאת בחדר הטיפולים במסע מאוד פרטי עם מטופלי. אבל מאז ה-7/10/23, אני מרגישה שחלק מהמהות של היותי פסיכואנליטיקאית הוא לדבר על המשמעות הנפשית של המלחמה, לא רק בחדר הטיפול. כי יש ותהיה להתרת ההיעלמות ללא השבה חזרה השפעה על החברה הישראלית כולה, לדורות. היום, אני רוצה לדבר על ההשפעה של הפקרת החטופים, על התפתחותם של ילדים.

יחסים בין הורה וילד מושתתים על היות ההורה בסיס בטוח לילדו. משמעות הדבר היא סוג של הסכם – ש"אם תלך, אביא אותך חזרה אלי, גם מקצה העולם". זה היה גם ההסכם של מדינת ישראל ותושביה –בחילופי השבויים בכל המלחמות, באנטבה, בכל אסונות הטבע בעולם. כיום, במדינת ישראל, הערך האתי היסודי הזה, מתערער.

את האימה מהתרת ההסכם שומעים כיום אנשי הטיפול בילדים בישראל כך:

"אמא, למה לא מחזירים את האנשים שעל הכסאות הצהובים?" "מתי יחזירו אותם?" "למה חלק החזירו וחלק לא?" איך להתמקם מול שאלת כל כך הרבה הורים כיום: "האם/ואיך להסביר לילדי ששואל למה החטופים לא חזרו"? "למה בן דוד של יהלי לא חזר עם החברים שלו והשאירו אותו בעזה"?

שאלות הילדים וההורים מקפלות בתוכן חרדה מערעור הבסיס הבטוח בקשר בין הורה וילד והן כרוכות בשבר חברתי, תרבותי, נוראי: האם ההסכם האתי בין מדינה ותושביה, עומד למבחן?

ומה תהיה השלכתו על התפתחות ילדים במדינת ישראל בדורות הבאים?

באגדות ילדים, בחלומות, במיתוסים, היכולת של הילד להתרחק מ'בסיס האם' כרוכה בידיעה כי תמיד יוכל להימצא חזרה בביתם ובנפשם של הוריו.

המיתוס הזה, של היעלמות והימצאות, שזור בהתפתחותם הממשית של ילדים. בגיל שמונה חודשים אמא מכסה את עיניה והתינוק מוצא את פניה חזרה במשחק קוקו. ההפתעה נעימה, הצחוק מתגלגל. בגיל שנה וחצי התינוק כבר רץ, בורח מאבא ואבא תופס אותו ומניף אותו באויר. מתח הבריחה מתפרק בשמחת ההימצאות. בפרידה בבוקר בגן, טמונה הבטחת האיסוף. בשנות החביון ילדים משחקים מחבואים. צריך לדעת להתחבא - אבל כדי שילד יוכל להתחבא הוא חייב לדעת שגם יימצא. שלא יישכח. במשחקים הללו ילדים מתרגלים את היכולת להתרחק, לפתח את הסקרנות להיפתח לעולם – כל זאת בתנאי שהם יימצאו חזרה.

תינוקות וילדים שמתקשים להרגיש קיימים, או אלו שאינם יודעים אם יימצאו חזרה – אנו פוגשים בעבודתינו הטיפולית. העבודה הטיפולית עם ילדים, מיסודה, משיבה להם את התחושה כי הם נמצאים, בגופם ובנפשם, וכי יש בעולם – ובתוכם, אחר, שישיב אותם כל עת שייעלמו לעצמם.

האם המשפט מסיפור הילדים – 'אלך עד הירח להחזיר אותך' כבר לא יהיה תקף? כיצד הוא ישפיע על התפתחות הנפש הרכה? אני מתבוננת בהורים – האם נאמר – 'סליחה, באנו מאוחר, התעכבנו בדרך, היו לנו דברים חשובים לעשות'? הלא מודע עובר בין דורות. הלא מודע היהודי, הישראלי, נטוע באתוס – "אל תשלח את ידך אל הנער", החיים קדושים יותר מכל אמונה, מכל אדמה. הפרת היסוד הזה הוא הפרה אתית בין דורית של ההסכם היסודי: אם תלך ממני (שלא נאמר אם תחטף ממני), אגיע אחריך עד קצה העולם ואחזיר אותך אלי הביתה.

במצבי קיצון, במשפחות, כמו גם במדינות, כשאין הורים, הילדים משיבים את הערכים. הם הופכים להיות ההורים של הוריהם – למען הישרדותם. אשתף אתכם איך זה נראה אצלינו בימים אלה ממבטו של ילד:

בשבוע שעבר הגעתי לככר החטופים אחרי הצהרים. הככר מרוטה משימוש יתר, הזמן החולף נותן את אותותיו במיצגים. בין האוהלים הלכו מעט אנשים. בדידות בככר החטופים היא חוויה שאי אפשר לשאת. התיישבתי במעגל של שיח, נגינה ושירה. לידי התיישבה אישה צעירה, שומרת מצוות, עם שני ילדיה. שרנו יחד בליווי גיטרה. בנה הגדול, כבן עשר, לחש משהו באוזנה ובמעבר לשיר הבא, אמרה אמו למנחה המוסיקלית שהוא רוצה לנגן בפסנתר שלידינו. נרגש אך בצעד נחוש ניגש הילד אל הפסנתר. ילד בן עשר, חובש כיפה, עשה דרך ארוכה עם אמו להגיע לככר החטופים מישוב רחוק, הסתובב אלינו ואמר: "אני אנגן לו יהי בשביל כולם, ובמיוחד בשביל אלון אוהל". הילד ניגן ואנחנו שרנו את תפילת כולנו. להשיב את כל החטופים לחיק משפחותיהם, למנוחתם, להשיב לילדים ילדות, ולהשיב את יסוד הסדר, האחריות והבסיס הבטוח למדינת ישראל, לפני שיהיה מאוחר מדי.