פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
קצר פה כל כך האביב - ד״ר יוסי טריאסט
קצר פה כל כך האביב / ד״ר יוסי טריאסט
מה עושים פסיכואנליטיקאים בכיכר העיר? מה למטפלים 'ששתיקתם אומנותם' - ולנאומי מחאה? אנחנו אנשים שהמלה היא כלי העבודה שלנו. בבדרך כלל אומרים למטופלינו: 'דבר – אל תפעל'. הפעם אני חושש שלא די במילים. הפעם אני מייחל לזה שהמילים שלנו יניעו פעולה.
שני דברים הביאו אותי הנה היום. הראשון: עצירת הפעימה השנייה. המשמעות: ממשלת ישראל - שבמשמרת שלה התחולל מחדל ההפקרה המחריד ביותר שידענו, התייצבה כתף אל כתף עם החמאס והכריעה את גורל שארית חטופינו, להמשך התעללות וסכנת מוות מ-מ-ש-י-ת.
הדבר השני הוא מה שהתרחש בעקבות זאת: כלום!!!! מיליון איש לא יצאו לרחובות
מדוע? סיבות רבות:
עם ישראל מפולג. אתם כרגיל פה. מטביעים במו-רגליכם באספלט את המשפט הכי נוגע ללב: אנחנו אתכם אתם לא לבד. אבל רבים אחרים לא. גם כאלה שהיו בעבר. התרגלנו
בין אלה שלא, יש מי ששכלו את יקיריהם. שחבים להם את סגירת החשבון והכאב והזעם גועשים בתוכם. קל לי להבין לליבם. אבל בראש מורכן אני מעז לבקש: אל תקנו את הרציונל המוצע - אפילו שאינו בהכרח מופרך - ש'אסור לשחרר מחבלים'. רק דמיינו שאתם מנסים להסביר אותו לשני פעוטים שמושיטים ידיים להצלה. 'מאגר המחבלים בטבע' לא מתדלדל אם הם נשארים בכלא והשבעה באוקטובר קרה בעודם בכלא. בסופו של יום זו בחירה בין דחף החיים – להציל, לבין דחף המוות – להרוג.
אבל יש גם אחרים. למשל כאלה שהלכו לקניון החדש. או אלה שאמרו 'בחייאת מאמי תסגרי את הטלוויזיה זה שובר לי את הלב'. או אלה שנמאס להם חטופים. 'נו די כמה אפשר.'
טוב... מה אני מטיף? הרי כולם קצת 'אני', 'אנחנו'. לכן חייבים לזכור, להזכיר: הפקרה אפילו של חטוף אחד משמעה פרימת רקמת החיבור של החברה הישראלית כולה. כי האחד הזה הוא כל אחד מאיתנו.
וכן... יש עוד חלק קטן בציבור שעליו חבל להשחית מילים; החוליגנים שבאו לרסס גז פלפל על מוחים. ההוא שצעק בערוץ 14 'שימותו החטופים'. הם 'לא אני'. חלק מתומכיהם יושבים בממשלה.
וכל אלה סימפטומים של מחלה מסכנת חיים - התרגלות.
אם יש משהו שהניע אותנו לגרור את ספת האנליזה שלנו אל כיכר החטופים היום הרי זו המחשבה שקורה לנו כחברה משהו שהוא רע אפילו יותר מהרע מכל. התרגלות לכל רע.
ומדוע נדבקנו? בסה"כ די ברור. בגלל שהטלטלה הנפשית, תכלעס, בלתי נסבלת. וגם הממשלה שלנו יודעת את זה. אנחנו נמצאים תחת מתקפה משולבת חסרת תקדים של לוחמה פסיכולוגית. נתונים באש צולבת בין אויב מבחוץ שמבקש להורגנו נפש ובין אויב מבפנים שמאיים להרוג את נפשנו - ושניהם כאחד פועלים לשבש את יכולתנו לקיים שיח מכבד בין יריבים פוליטיים, להבחין בין אמת לשקר, בין תוקפן לקורבן, בין עובדה ובדיה. לא פלא שספינתנו מטלטלת מעלה מטה, על גלי צונאמי רגשי שמאיימים להטביעה.
צריך להזכר בהלוויה של אריאל וכפיר ביבאס - רק לפני שבועיים – כדי להבין עד כמה.
פעוט בן ארבע ותינוק בן 8 חודשים מובלים למנוחת עולם יחד עם אמם כשמדינה שלמה מלווה את המסע בדגלים ודמעות. קצר פה כל כך האביב. קצר וכל כך מכאיב. חשבתי: כמה כוח מרפא יש בעוטף החם הזה שהחברה הישראלית יודעת להעניק...כמה כוח יש ביכולת לבכות יחד – אבל אז, בהלם מוחלט, התברר כי בארונה של שירי ביבס נטמנה אישה עזתית אלמונית. עוד לא התאוששנו ונחתה עלינו הודעת דובר צה"ל, לפיה שני התינוקות נרצחו "בידיים" . כך אמר. בכוונת מכוון.
טוב – טלטלה זה לא מילה. אמרתי לעצמי: אז ככה זה נראה כשנפתחים שערי הגיהינום; רצח תינוקות, בכוונה תחילה, ברע שטני, זה כנראה הגהינום.
במצבי קיצון קשה שלא להרגיש שהיקום מבקש להגיד לנו דבר מה בעל ערך. הפסיכואנליזה מקשיבה כידוע ללא מודע וחשבתי או קי: נהיה אנחנו – הפסיכואנליטיקאים, התצפיתניות אל תוך מנהרות הלא מודע החברתי.
אז קבלו דיווח. (אזהרה – הוא כולל שלוש תצפיות קשות להכלה.)
תינוקות מתים זה נורא. מכל צד. מי בשם אלוהים רוצח פעוטים בכוונה תחילה, באכזריות כזו? אני מופתע לגלות שהתשובה טמונה כנראה כבר בשאלה: בעצם בעיקר בשם אלוהים אנשים רוצחים ילדים. אלוהים שבראו בצלמם ובדמותם. שאת שמו הם נושאים לשווא. כבר אמר ויקטור פרנקל – הפסיכולוג ניצול השואה - האדם לא נולד אנושי – הוא נולד רק עם הפוטנציאל להיות אנושי. לפעמים מממש אותו. לפעמים לא. הפעם לא.
גל זעם מציף אותנו - וחוצה אותנו לשניים.
חלק בתוכנו רוצה לנקום – לעשות להם בדיוק מה שעשו לנו וגרוע מזה.
חלק אחר בתוכנו נרתע בתיעוב ובאימה מהמשאלה הזו... שרק לא נהיה כמותם
והנה:
כל מה שחוצה אותנו בתוכנו חוצה אותנו גם בינינו: מחנה 'המלחמה עד הניצחון המוחלט'' – מול מחנה 'ההצלה בכל מחיר'. אלה אומרים - 'אטומי לב שיכורי כוח' ואלה 'פחדנים. מרוב חשש להיות סאדיסטים כמוהם נעשיתם מזוכיסטים. מוכנים להיכנע ולבלוע הכל.
מי אמור להכריע בוויכוח הזה ? מי אמור להכיל את כל הקולות והמחנות המקוטבים בחמלה ובתבונה ובאומץ בלי לאבד צלם אנוש?
בפנים זה האני שלנו. בחוץ זה המנהיג?
והמנהיג שלנו? אמרו אתם...
הפכנו משפחה בה הורים מפקירים, מתעללים בכל ילד שחולק עליהם. עכשיו גם מוכנים לשלוח אותו לעזה-זל?
ויש עוד משהו... רגשות שקשה לתת להם מקום בתוכנו אפילו שחשוב.
כשהתגלה שבארונה של שירי ביבס נטמנה אשה עזתית זרה, גבר זר שעמד לידי ספק כפיים – 'ואללה התאבלנו עליה בטעות' אמר.
אני מגרש מחשבה שמתעקשת להדחק לתודעה: ואולי לא לגמרי בטעות? אולי גם היא אם שאבדה את ילדיה ואת חייה?
טוב – אולי לא זה הזמן לתבוע מאיתנו לבכות על ילדי-הגן של אויבנו – אבל גם מה שאנחנו מסרבים להרגיש פוצע אותנו מוסרית. אשמה לא מודעת מחוררת אותנו, מחלישה אותנו.
אז מה עושים?
קמתי. מחלום שנמחק עם משפט אחד שנשאר: איש הישר בעיניו יעשה.
מה זה? האם החלום מטיף לאנרכיה??? פתאום חשבתי שלמשפט הזה יש משמעות נוספת במקום שבו המחוקק מכשיר פשיעה. יעשה איש ישר את הישר בעיניו - ואינשאללה יחבור אל מיליון אנשים ישרים נוספים העושים את הישר בעיניהם אולי יחזור לשלוט היושר? ואיתו הכבוד לחוק, לגבול, לתפקיד, למילים?
וכולנו נוכל לחזור לקליניקות שלנו.