פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
זה לא הים אשר בינינו / רוית פרנקל נוטקביץ
634 ימים / 50 חטופים
זה לא הים אשר בינינו / רוית פרנקל נוטקביץ
״אליק נולד מן הים״, לא רחוק מכאן, כך כתב אחיו, הסופר זוכה פרס ישראל, משה שמיר. אליק היה הצבר של שנות הארבעים וגם הפך לייצוג שלו. יליד תל אביב, מחובר למרחב ולטבע, חניך בבית ספר חקלאי, פלמ״חניק. כפי שכתב אחיו הסופר: נולד מן הים, הלך בשדות והגן על ארצו במו ידיו, ונפל בסמוך למקווה ישראל.
לא רחוק מכאן באותן שנים נבנה נמל: ״תכלת מלמטה, תכלת מעל…אנו בונים כאן נמל״ (לאה גולדברג). לכאן הפליגו ספינות של מעפילים ועולים, וניצולים, לעתים חרפו נפשם, כדי לבנות מדינה ציונית וערכית, ולהיבנות בה. מדינה שתהא חוף מבטחים.
50 חטופים, אזרחי הארץ, מוכרחים לשוב לחוף מבטחים. כאליק הם הלכו בשדות העוטף, וברחובות עריהם, לחמו על הארץ, והגנו עליה. הם קנו בפשטות חייהם ובמעשיהם את זכותם הטבעית להטיל עוגן כאן, בחוף מבטחים.
הים בתרבות וגם בפסיכואנליזה הוא מטאפורה רבת משמעויות. הים מייצג את הצורך בהחזקה טבעית על ידי אדם אחר, את החוויה של התמזגות ותחושת שלמות. הוא גם ביטוי לסערת נפש, למתח עצום ולסכנת חיים. 50 החטופים נמצאים במצולות, בסכנת חיים מיידית.
״זה לא הים אשר בינינו,
זה לא התהום אשר בינינו,
זה לא הזמן אשר בינינו,
זה אנחנו שנינו אשר בינינו״
(לאה גולדברג)
מי שמפריד בינינו לבין אחינו, הם לא הים ולא היבשה. אלה הם אנשים, בשר ודם, שבחידלונם מפקירים, ובאחריותם להשיבם מן התהום.
החוף בו אנו נמצאים הוא גם מקום ציפייה לאהוב, ליורד הים, שהבטיח שישוב. ״חופים הם לפעמים געגועים״, כתב נתן יונתן. אלא שעלינו מוטלת החובה היצוקה בבטון לא להסתפק בגעגוע עצוב אלא להזכירם שוב ושוב. עד שישובו לחוף מבטחים, לנמל הבית.
עכשיו!