׳עיוור בלב ים – מי אותו יציל׳ (ערן צור) / ברק גל

636 ימים / 50 חטופים

׳עיוור בלב ים – מי אותו יציל׳ (ערן צור)/ ברק גל

כל מי שהיה פעם חייל קרבי שמע שוב ושוב, עד שגם בחלוף שנים עוד יכול לדקלם מתוך שינה – לצמצם את האחרונים! אם לא תהיו תלויים זה בזה תהיו תלויים זה ליד זה!

כי כולנו רקמה אנושית אחת.

להקת ההוליס, בסוף שנות ה 60, שרו- 'הוא לא כבד הוא אחי', והתכוונו לאחווה, להירתמות לעזור למי שנזקק, ללא תחושת נטל, פשוט כי היא אחותנו, כי הוא אחינו, כי יכולנו, ואולי עוד עלולים חס וחלילה, להיות במצבו.

קרול גיליגן כתבה על אתיקה של דאגה, אשר לוקחת בחשבון את ההקשר ומבוססת על רגישות לזולת, יותר מאשר על חוקים אוניברסליים יבשים.

בולבי דיבר על חשיבות קיומו של חוף מבטחים – המהווה עוגן ומקום מקלט אליו אפשר לחזור ולקבל  נחמה, הרגעה והגנה. הוא התכוון להורים, אבל אפשר לחשוב גם על מדינה כעל נמל בית, עורף שקיומו מאפשר תנועה בטוחה בעולם.

ההישגים המבצעיים האחרונים מול אירן, מעידים כאלף עדים, שעבור העם שלנו השמיים הם הגבול. כמה דמיון, תעוזה, מקוריות, ידע, יכולת תכנון ומה לא, באים כאן לכדי  מימוש מושלם כמעט, מראים כמה פוטנציאל יש לנו להגיע רחוק, ליצור חברת מופת בטוחה, מתקדמת ונאורה.

אבל, יותר מאשר לפי הגובה אליו אנו מסוגלים להתנשא, אנחנו נמדדים על פי המקומות הנמוכים, על פי החוליות החלשות והיחס שלנו אליהם.

אם נתייחס לכל אחד מאיתנו כאל אח שאינו מכביד, אם נתפוס את עצמנו כחוף מבטחים המחוייב לאנשיו,  נוכל לעמוד בכל אתגר שהמציאות תציב בפנינו. אבל, כל עוד חלק מאיתנו נמק במחשכים, בסבל אנושי קיצוני וממושך כל כך, בתנאים איומים של מחסור, תחת טרור והפחדה, לא נצליח להגביה עוף. כולנו שותפים כך בנטישה, בהזנחה ובהפקרה של אחים, ואלו ימשיכו לרדוף אותנו. פרויד דיבר על שובו של המודחק, המתעקש לשוב ולעלות מתהום הנשיה, לא מרפה ולא נותן מנוח. אם לא נדאג שיחזרו, חטא ההפקרה ידבק בנו, לא יימחה, ישאר ככתם נורא שנצטרך לשאת כאות קין עוד דורות קדימה.

הגיעה העת להחלטות גדולות, מרחיקות ראות. לא תהיה עת מתאימה יותר.

את כולם עכשיו!