פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
ילד - קול / יעל אלמוג
658 ימים / 50 חטופים
ילד - קול / יעל אלמוג
אחרי הכול, מה שנותר לנו הוא הקול.
זוהי נקודת המגע.
מרקו עמד על שפת הנמל בגנואה וקרא לאימא הנמצאת מעבר לאוקיינוס: איממממממאאאאא!
ואנו, עומדים וקוראים למי שנמצאים הרבה יותר קרוב, ולא הים הוא זה שמפריד ביננו לבינם.
אבא יהודה עומד בפאתי עזה, מרחק של מאות מטרים מבנו וקורא: נמרוווווווווווד!
אימא עינב עומדת בפאתי עזה מרחק של מאות מטרים מבנה וקוראת: מת(אהאהאהאה)ן!
ילד-קול חסר קול. הקול שלו אצלינו. ילד-קול אולי שומע.
ואנו נעמוד מעל כל גשר ונקרא את שמם, נקרא להם, נקרא אותם. לא נרפה ולא נתייאש. דחיסות של כאב הבוקעת ממעמקי הנשמה. אבל בזעקה יש גם תקווה. שהרי בסוף, קולנו יהיה כנשר אמיץ שיעוף בשמיים, יצלול למנהרות ויישא אותם אלינו. אין אפשרות שזה לא יקרה. קולנו יעניק להם עוד טיפת חמצן, לנשום, להיות, לא לוותר על זכותם לחיות. אימא ענת עומדת על הבמה בכיכר עם התיק האדום המרופט. ואנו נקרא אליה: את לא לבד! אנחנו איתך! קולנו יעטוף את ליבה השותת דם ויעניק לה עוד טיפה של כוח לקום מחר בבוקר ולהמשיך להילחם.
אימא ענת משמיעה. אימא ענת שומעת.
האם יש עוד מישהו ששומע?
אולי הקול יפגוש בלב ה(אב)ן ויהפוך אותו ללב אב, ללב אדם.
אלוהים, רחם על החטופים, הרי מפניהם ניבטות עיניים אבודות של ילד בגן.
קולנו, בלשונו של יהודה עמיחי, הוא -
״מטבעות החסד האחרונות,
שהורישה לנו אימא״.
לא נפקיר, לא נשכח, לא נרפה, לא נחייה בלעדיהם!
ואם נמשיך עם עמיחי – הרי אנו זועקים עבור עצמינו.
חזרתם תגן עלינו,
עכשיו ובימים האחרים,
מפני אבדן האנושיות, מפני האבדן של עצמינו.
לא נפקיר אותם שם בעזה!!
(לא נפקיר אותם שם בעזה!!)
אחרי הכול, מה שנותר לנו הוא הקול, וזה הכול.