פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
חוף המבטחים של כולנו / פרופ' מירב רוט
639 ימים / 50 חטופים
חוף המבטחים של כולנו / פרופ' מירב רוט
חודש לאחר שובם מעזה, פגשתי שבים מן ההסכם האחרון לפגישת התמקמות. זו הייתה אחת הפגישות המפעימות שחוויתי בחיי המקצועיים והאישיים. זה לא שהחבּלות אינן ניכרות. מדובר בהתעללות הקשה ביותר שאדם יכול לעבור. אבל המפגש עם היצירתיות האנושית שמחזיקה אדם בשבי היא שיעור מאלף בְּחֵרוּת. הם הרשו לי לשתף בקטעים מהשיחה שמראים לכולנו את הדרך: "מה עזר לכם?" שאלתי. "לי מאוד עזרה המוזיקה". "הרשו לך לשמוע מוזיקה??" הגבתי בתמימות ובהפתעה. הם חייכו זה אל זה בסלחנות: "בראש", ענה, "השמעתי לעצמי בלופ שירים שעושים לי טוב". מעל לכול, הם דמיינו שיחות עם בני המשפחה, טיולים בטבע, הליכה על חוף הים. אהוביהם היו המגדלור שלהם. הם נשבעו לעצמם שלא לטבוע ביגון, בכאב, באימה, והחזיקו מעמד בזכות האהבה. יותר משרצו לשרוד עבור עצמם, רצו זאת עבור אהוביהם שמחכים להם. התרופות החזקות ביותר בטבע הן האהבה וראיית האחר.
ואז נזכרתי בסבא שלי, סבא בלא, שנספה במחנה הריכוז מאוטהוזן שבועיים לפני שחרור המחנה. בפעם הראשונה הבנתי מה עבר עליו. גם הוא השמיע לעצמו מוזיקה, דמיין טיולים בטבע עם אשתו היפה ובנו הקטן, אבי. הוא ניסה להחזיק מעמד כדי לשוב אליהם, ולא הספיק.
ישנם, ברגעים אלה ממש, ישראלים טובים, מדמיינים מוזיקה, הליכות בים עם ההורים, האחים, הילדים הקטנים שלהם. הם מחזיקים מעמד כשרגליהם כבולות בשלשלאות, נפשם וגופם פצועים ומדממים, אך רוחם משיטה אותם הלאה מיום ליום, כבר 639 ימים, חותרת אל חוף מבטחים מדומיין. זה קורה ברגע זה. אוי לנו אם לא נספיק להביא אותם הביתה.
ואת החללים – נשיב לקבורה. בעבודתי עם משפחות החטופים למדתי שאי אפשר להתאבל על פי שמועה! אנחת ההקלה הכאובה בתבל, שמאפשרת לבכי לצאת סוף סוף, למלאכת האבל להתחיל – מתאפשרת רק לאלה שאהוביהם הוחזרו לאמא אדמת-מולדת ונטמנו לידם סוף-סוף למנוחת עולמים.
כשאני חשה כטובעת, אני מְתַרְגֶּלֶת את מה שלמדתי מן השבים. אני עוצמת עיניים, זוכרת את אֶחָי בעזה – את אביתר וגיא, גלי וזיו, מתן, אלון, עמרי וכל השאר, ומדמיינת. מדמיינת אותם חוזרים. חוזרים ביחד! כולם ביחד! הם המגדלור שלי. השבתם הביתה היא לא רק חובה מוסרית עליונה; היא חוף המבטחים של כולנו.