פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
בשם כל הילדים / פרופ׳ דנה אמיר
650 ימים / 50 חטופים
בשם כל הילדים / פרופ׳ דנה אמיר
המשוררת יעל סטטמן כותבת בשיר שפורסם לאחרונה: "רציתי לבחור בכל הצדדים, אמרו לי זה מורכב. (אני לא גאה בזה אבל) נאלצתי לבחור צד. בחרתי בצד של הילדים."
דמות הילד היא במובנים רבים ה -DNA של התקופה. התרכיז הצלול ביותר, הצרוף ביותר, של המקום והזמן שאנחנו חיים בהם.
אבל מהי דמות הילד של המקום והזמן האלה? מקום וזמן שבהם ילדים נחטפים, מופגזים, מורעבים, מאבדים קורת גג, מאבדים סיכוי לעתיד? מקום וזמן שבהם ילדים מכל צידי המתרס מוקרבים על מזבח שיקולים זרים, מובלים בידי הגורמים שאמורים היו לשמור עליהם לדרך ללא מוצא? ולא רק על הילדים הקטנים אני מדברת, אלה שלבנו יוצא אליהם מכורח אינסטינקט מולד, טבעי. אני מדברת גם על הילדים הגדולים, אלה שמוחזקים באפלת המנהרות, ללא אופק; אלה שנשלחים בשמנו (!) לא רק לסכן את חייהם – אלא גם לבצע פעולות שהם יצטרכו לשאת את הנטל המוסרי שלהן למשך כל חייהם; פעולות שהם יבינו את מלוא המשקל והמשמעות שלהן אולי רק כשהם יהפכו יום אחד להורים בעצמם. גם הילדים האלה הם תבנית נוף המקום והזמן שבהם אנחנו חיים. גם על הילדים האלה צריך לחוס. גם את הילדים האלה צריך להציל.
בשנת 1920 צייר פאול קלה ציור שהוא קרא לו "מלאך חדש", ומאוחר יותר קיבל את הכינוי "מלאך ההיסטוריה". בציור רואים מלאך שנועץ עיניים קרועות לרווחה במשהו שהוא מבקש להתרחק ממנו. המלאך בעצם מפנה את פניו אל העבר, ואת גבו הוא מפנה אל העתיד.
בימים האחרונים נזכרתי לא פעם בציור הזה. נזכרתי בו מפני שכשחשבתי על דמות הילד של הזמן הזה – הדימוי שעלה בדעתי הוא הדימוי של מלאך ההיסטוריה, ילד שפניו מופנים אל מה שנחרב במקום אל מה שעומד להיבנות; ילד שמנסה להימלט ממשהו אבל במקום זה נלכד בתוכו.
אם לא נעצור עכשיו את המלחמה הזאת – אם לא נשיב אלינו עכשיו לא רק את מי אלא גם את מה שעוד אפשר להשיב – נהפוך במו ידינו את הילדים הממשיים והסימבוליים, הילדים מכל צידי המתרס, למלאכי ההיסטוריה שנסחפים כשגבם מופנה אל עתידם. זה הרגע להפוך את פניהם קדימה. זה הרגע להפוך את פני כולנו קדימה. זה הרגע להזכיר לעצמנו לא רק מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, אלא גם אל מה, ועל מה, אנחנו לא מוכנים לחזור.
בשם כל הילדים, הקטנים והגדולים, אני קוראת לתקוע יתד במדרון התלול שאנחנו מתדרדרים בו; להפנות פנים, ולא גב, לסבל האנושי שהולך ומצטבר בתוכנו וסביבנו; להחזיר לעצמנו לא רק את הזכות אלא גם את החובה לבחור בחיים ולא במוות; לבחור בעתיד ולא בשחזור כפייתי ומופרך של העבר.
את כולם. את כולנו. עכשיו.