חוף: ארץ-ים-אופק / דר' יהודה פרנקל

חוף: ארץ-ים-אופק / דר' יהודה פרנקל

בהגדרה מילונית, חוף ים הנה רצועת קרקע הנושקת לים.

קסמו של החוף אינו ניתן לתיאור , והמחשה ולתובנה.

מושך הוא החוף, מעורר השראה ופחד, כמיהה ואימה, חיבור וניתוק יחדיו.

אין קוו החוף דומה בכול רגע לרגע שלפניו , ולעולם לא ידמה לרגע שלאחריו.

יציבה היא הקרקע תחת רגלינו, וגלי הים מערערים את הקרקע באופן תמידי וחזרתי.

בתוככי ליבי פנימה, נובטת התחושה, כי המשיכה לקוו זה שאינו לעולם קוו, לגבול זה שאינו קיים אלא בליבנו היא מאזן הכוחות בין המוכר והיציב, ובין הגלי , הזמני, המתקדם ונסוג עד אין סוף.

הקרקע היא המציאות, העוגן שלה, היציבות עליה אנו נשענים.

הגלים מכרסמים הם את הקרקע ושמים ללעג את יציבותה.

אשליית המוצקות נפערת אל מול הנייד והגלי.

הולכים אנו מהארץ אל חוף הים, אך הארץ הנה אי מדומה של יציבות באוקיאנוס של הקיום.

בורא הוא האל את הארץ על גבי הים, ומייצר אשליה של יציבות.

בהגדרה מילונית  אופק הנו הקוו שבו השמיים והארץ (או הים) נראים כנוגעים זה בזה: ככול שנתרומם , כן יגדל וירחק האפק שנראה. 

עד האופק, מעבר לאופק, גבול שמטבעו הנו אישי וסובייקטיבי, המשתנה ככול שנתרומם ונגביה.

האופק בו השמיים והארץ נראים כנוגעים זה בזה.

אל מול אשליית היציבות של הארץ, ואימת הגלים של הים, ניצב אופק:

עד שמחת תורה 2023, חיינו באשליית היציבות.

מאז שמחת תורה אנו נעים מטה ומעלה בגלי הספק ואי הוודאות.

גלי ענק אלו מטלטלים את המחר למרחב של תהייה, ותהומות עד אין קץ.

דומה בעיניי, כי הקיום הוודאי היחיד בו נמצא את מנוחת הנפש הנו האופק:

האופק המוסרי

המחייב

השומע  זעקות אילמות

המאחד את כולנו במבט למעבר

למקום שבו נדמה כי שמיים וארץ  נראים כנוגעים זה בזה

אך בו תמיד השמיים מגדירים את סופיותה של הארץ

התובע מאתנו להתרומם ולהגדיל את האופק

לפקוח את עיננו ולראות את הנסתר

לאמץ את אוזננו ולשמוע את השקט המצמרר

להתמיר את הטלטלה לקיום בו היציבות הנגזרת מהמחויבות עד לאופק ומעבר לו

להביט אל מעבר לקיום אל הציווי:

" לא תעמוד על דם רעיך "

לשמוע אל מתחת לפני הקרקע באשלייתה היציבה:

"קול דמי אחיך זועקים אליך מן האדמה".