פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
חופים הם לפעמים / חווי מלצר ברקאי
668 ימים / 50 חטופים
חופים הם לפעמים / חווי מלצר ברקאי
"חופים הם לפעמים געגועים לנחל
ראיתי פעם חוף שנחל עזבו
עם לב שבור של חול ואבן..."
כך כתב נתן יונתן ב 1943 שלושים שנים לפני שבנו ליאור נפל במלחמת יום הכיפורים; שמונים שנים לפני האסון של ה 7 באוקטובר.
בעת שירותו בפלמ"ח, טייל נתן יונתן לאורך נחל חדרה, והבחין כי מימי הנחל אינם מגיעים אל הים, ונבלעים במרחק קצר מקו החוף. אני מניחה שמשהו בקטיעה הזו, בהיבלעות מימי הנחל בסמוך כל כך להתמזגותו אל הים הגדול, שבר את לבו של נתן יונתן. כמו לבו ניבא לו את קטיעת חיו של בנו האהוב; כמו ידע בתוכו, שאותה מלחמה נוראה שהתחוללה אז, תמשיך ללוות את המין האנושי, ותשאיר אותנו מעת לעת "נטושים ובלי כוחות, ממש כמו חוף".
כל החטופים שעוד נותרו בחיים הם כמו צדפים, ו"כמו חופים" ו"כמו הרוח", חשים נטושים ובלי כוחות, בגעגוע לבית שתמיד אהבו, ובכמיהה לחוף מבטחים של אנושיות וחמלה.
רבים מאיתנו מרגישים חסרי אונים אל מול ההיעזבות הזאת, אל מול נחלי החמלה והאנושיות שהפכו לנחלי אכזב.
את פרק 8 בספרו משחק ומציאות – ’המקום בו אנו חיים‘ – ויניקוט מתחיל בצורך הממשי בתחושת ביטחון: הצורך בנמל מבטחים, בקרקע מוצקה, כ"שאני מרגיש שאני מיטלטל בים בלי מצפן". קרקע מוצקה דיה היא הבסיס ההכרחי להתקיימות חיי הנפש, היצירתיות והמוסריות. מאז ה 7.10.23 , כולנו ובמיוחד החטופים ובני משפחותיהם, מיטלטלים בים הטראומות המתמשכות והמצטברות, מתוך אבדן ממשי של נמל המבטחים והמצפן המוסרי.
מתישהו אני נתקלת בשיר של פבלו נרודה, מתוך הים והפעמונים בתרגום ערן צלגוב.
אם כל יום נופל
אל תוך כל לילה,
ישנה באר
בה הבהירות כלואה.
יש להתיישב על שפת
באר – האפלה
ולדוג את האור הנופל
בסבלנות.
ומה לגבי החטופים שאין להם אור יום כבר 668 יום? ואין להם זמן, ובטח לא סבלנות. איך הם, וגם אנחנו, נוכל לדוג את האור מתוך באר האפלה?
לאחר צפייה בסרט ’לאחוז בליאת‘, נשאלה ליאת אצילי, שנחטפה מקיבוץ ניר עוז, והוחזרה בעסקה הראשונה, האם היא אופטימית. ליאת, שבעלה אביב, חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, נרצח ב 7.10.23, ענתה שלא. ואז היא הוסיפה, שכן יש בה תקווה. תקווה, כך היא אמרה, קשורה לעשייה.
זה בידנו, וזה באחריותנו לאחוז בתקווה, לדוג את האור מתוך האפלה. במיוחד בימים חשוכים אלו, עלינו להיאבק על מנת להוציא את כל החטופים אל אור היום; על מנת להביא גם את מי שלא שרד את התופת לחוף מבטחים; על מנת לעצור את המלחמה, ההרג, ההרעבה וההרס בעזה; ועל מנת להשיב לכולנו את המצפן המוסרי והאנושי.