נפילה שאין לה סוף: מראות שבורות וחלום חוף המבטחים / נועה קורמן יאיר

711 ימים / 48 חטופים

נפילה שאין לה סוף: מראות שבורות וחלום חוף המבטחים / נועה קורמן יאיר

מאז ה־7.10 אנו חיים בנפילה חדה אל תהום של אימה וחוסר־אונים. Alice בנפילתה הבלתי נגמרת אל הבור תהתה, “Down, down, down. Would the fall never come to an end?” גם לנו יש תחושה שחסרה קרקע שתבלום את הנפילה. נפילה בה העולם המוכר מתפרק ותחושת לכידות העצמי מתערערת.

דמעותיה של Alice יוצרות סביבה שיטפון שמאיים להטביעה. גם אנחנו לאחר ה־7.10 חווינו הצפה של חרדות שלא ניתן היה לחושבן, ואיימו להטביע.

ובתוך המחילה הזמן עומד מלכת. Alice שואלת “What day of the month is it?” ואינה מקבלת תשובה. גם אצלנו, הימים נמסים זה לתוך זה – 711 ימים שבהם הם ואנחנו במחילה, בזמן קפוא ובלתי נתפס. אנו חיים במציאות של אין־זמן – מציאות של קיפאון, של קושי למצוא משמעות.

במסיבת התה המטורפת חוגגים שוב ושוב unbirthday.         

 במבט ראשון זו נראית חגיגה אינסופית, אבל למעשה זו חגיגה ריקה – מתמשכת שאין בה ממש. זו חגיגה שמושתתת על הכחשה של ה”אין”, ואינה מאפשרת לפגוש את האמת. והאמת היא – שאי־אפשר לחיות בלי החטופים. אנחנו איננו בחיים מלאים, אלא בתוך unlife: חיים שאינם חיים, עד לשובם.

ובמצב תלוי כזה, של חיים מושהים וערעור קיצוני, נדרשת פונקציית mirroring – כדי להחזיר את עצמנו ולעזור בשמירה על רציפות נפשית. והמראות? כמו בארץ המראות- מעוותות.  מה שמוחזר לנו הן בבואות מסולפות.

אנו מביטים אל הממשלה – ההורה האחראי – והוא מחזיר לנו בבואה קרה, אכזרית, מנותקת ואף מתעללת. אני מתבוננת בפניו של אבי, שידעו שבר אינסופי, וגם הן השתנו: הן מראה של כאב שאין לו סוף.

בעת הזו, השתייכות לקהילה פועלת,  מהווה mirroring  המחזיר לנו את עצמנו. “We’re all mad here” אומר החתול, אבל בתוך קהילה שנלחמת להשבת החטופים וסיום המלחמה, השיגעון הופך נסבל: קהילה המספקת פונקציית השבה חיונית, שמאפשרת תיקוף של חוויות קשות, ומעניקה נקודת ייחוס שתוציא אותנו מן הסחרור.

כך, Alice שחיה בעולם שבו ההיגיון התפרק, נדרשת להיות כל הזמן בתנועה. “Now, here, you see, it takes all the running you can do”. כמוה, גם אנחנו, במציאות שבה ההיגיון התהפך, נאלצים להישאר כל הזמן בתנועה. הישרדות במציאות הזו מחייבת פעולה מתמדת, ולא שגרתית – לצאת לרחובות, לפעול בדרכים חדשות ולאמר בצורה אמיצה: אין בריאות נפשית כל עוד החטופים אינם בבית. אי־אפשר לחגוג בכאילו, אי־אפשר להפוך כל יום ל־unbirthday מדומיין. 

האומץ טמון בהכרה שאין חוף מבטחים עד לשובם.

ובכל זאת, בתוך כל זה, אנחנו מתעקשים לחלום. מתעקשים לחלום את החזרת החטופים, את סיום המלחמה, ואת היום שאחרי. מעל לכל – אנחנו מתעקשים לחלום את חוף המבטחים.

שיחזרו כולם-ואז נחזור אנחנו.