להשיב אותם זה לחזור לעצמנו / ד״ר אילן ברנט

704 ימים / 48 חטופים

להשיב אותם זה לחזור לעצמנו / ד״ר אילן ברנט

"על חוף הים של עולמות אין קץ, שם ילדים ישחקו", שורה זו בהשראת שירו של  רבינדראנת טאגור, פותחת את מאמרו של ויניקוט "מיקומה של החוויה התרבותית". בתוך הנוראות של המצב הנוכחי, הרווי במוות עד בלי די, בו הזעקות והתחינות של החטופים הגוועים מוקרנות בסלון ביתנו, ובו אנו קוראים את הדיווחים על עשרות עזתים בלתי מעורבים, המאבדים את חייהם מדי יום, גם הדיבור הנוכחי על חוף מבטחים, הנו בסכנה להיראות כמליצה ריקה. אך יחד עם זאת הוא הכרחי.

חוף הים של ויניקוט וטאגור, נשען על אמון, על מסורת ורצף בין דורי, המאפשרים דמיון, משחק ותחושת עתיד. מתוך אלה נולדת גם החוויה התרבותית. הם מתקיימים רק בתוך סדר תקין של מדינה המעניק תחושת מוגנות בסיסית. אין ולא יהיה לנו חוף מבטחים במדינה בה הערך העליון של קדושת החיים, והמחויבות להגן עליו, מוטל בספק והופך להיות למשני. במדינה שכזאת, ספק אם הורים יוכלו לגדל את ילדיהם לחיים שמעבר להישרדות. חוף המבטחים שלנו יוכל לעמוד על מכונו, רק עם השבתם בשלום של החטופים וסיום המלחמה.

התרבות בתוכה אנו חיים, כללה עד לא מזמן, גם אתיקה מקדשת חיים. עשרים החטופים החיים, כך עלינו להתפלל ולקוות, הפכו להיות לנייר הלקמוס המוסרי שלנו. אם לא ייעשה מייד מאמץ להשיבם בחיים, נהייה עדים הלכה למעשה לקריסתה של תרבות זו.

אני בן לאב ניצול שואה שהצליח כנער למלט את נפשו יחד עם אביו, בהותירם אם ואח קטן אשר נספו. אף שלא היה בכוחו לעשות דבר כדי להצילם, האשמה וחוסר האונים שנשא כל חייו חוללה קרעים בנפשו. כמוהו נשאו את האשמה לא רק ניצולים אלא גם בני היישוב היהודי הקטן שהיה כאן.  האשמה  הזאת, הפכה לאתוס מוסרי של ערבות מדינה לאזרחיה, המהווה יסוד חיוני בזהות הישראלית ובתחושת הגאווה הלאומית.  

עתה, משהוחלט על ידי הממשלה להוביל לפעולה שתביא בסבירות גבוהה למותם של החטופים החיים, כלומר להקריבם, מתבסס לו מוסר חדש, בו ערך החיים של כולנו, בני המדינה הזו, כבר אינו הערך העליון. זהו מוסר המציע גאולה כוזבת באמצעות מה שההיסטוריון דומיניק לה קאפרה מכנה 'פנטסיה פשיסטית'- ניסיון לרדד ולהכחיש את הנוראות של הטראומה, שתמיד מערערת וחומקת מייצוג, ומשהו ממנה תמיד יישאר, באמצעות פתרונות קסם של איתור יסודות 'רעים' שאם רק יחוסלו יגיע קץ לחרדות שהטראומה מעוררת.  

חלק ממוסר אכזרי זה, הוא התקפות על החיבורים הרגשיים שמחאת משפחות החטופים מבקשת ליצור, באמצעות ביזוי וניסיונות השתקה של הדוברים אותה. המוסר החדש הזה, מתרחב בהשראה דתית ורבנית,  למוסר המבקש להכשיר את שפיכת דמם של חפים מפשע,  ולבטל את המוסר האוניברסלי (וגם היהודי), של היות כל אדם נברא בצלם.

כל אלה מובילים  בסופו של דבר להכחשת האמת ולעיוורון למציאות, שאחריתו מי ישורנה.  

ההקשבה לזעקת המחאה הקוראת להשבתם המיידית של כל החטופים, מחזירה לנו את מידת האדם, ואת עצמיותנו. קשה ושוברת לב ככל שתהייה, היא נושאת בחובה עוצמה המעידה על החוסן של הנושאים אותה. יש בה הכרה חיונית במגבלות הכוח, וליכולת העתידית להתאבלות ולחשבון נפש, ממנה יצמח גם תיקון. זוהי התקווה שיש לשמור.

כך כתב יהודה עמיחי בזמנים אחרים:

כָּאן בַּחוֹף הָעָתִיק שֶׁל טַנְטוּרָה אֲנִי יוֹשֵׁב

בַּחוֹל עִם  בָּנַי וְעִם בְּנֵי בְּנֵי בָּנַי אֲשֶׁר טֶרֶם נוֹלְדוּ,

אַךְ הֵם מְכֻנָּסִים אִתִּי בִּישִׁיבָתִי הַמְכֻרְבֶּלֶת....

אֲנִי רוֹאֶה יְלָדִים מְשַׂחֲקִים בַּחוֹל: הָעֲלִיזִים

תָּמִיד מַחֲרִיבִים, הָעֲצוּבִים תָּמִיד בּוֹנִים

אֲבָל קוֹלוֹת אֵלֶּה וְאֵלֶּה חֲזָקִים מִמִּשְׁבְּרֵי הַיָּם.

 

*עמיחי. י.  (1977). הזמן, שיר 78. בתוך: שירי יהודה עמיחי, כרך ג. ת"א: שוקן, 2003, עמ׳ 262.