הר נבו שבעזה / ד״ר עפרה כהן פריד

749 ימים / 13 חטופים חללים

הר נבו שבעזה / ד״ר עפרה כהן פריד

"הימים שעוד נכונו לנו

שיהיו נכונים, שיהיו רכונים

שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים.

[...]

והאפלה תביא תבונה אל לילותינו

ועין תהיה בנו זבת דמעות רכות של דבש בחלב,

ושבעה מינים, פי שבעה מונים

בבגרותו יבשיל ליבנו".

אלו ימים היסטוריים, גורליים, ברוכים ומבורכים. בנים, בעלים, אבות, אחים, שבו אל חיק משפחתם. אל לב הולם וזרועות פתוחות שהמתינו להם בחרדה ובתקווה 736 ימים. פרצי ההתרגשות, ההקלה והשמחה שמיליוני ישראלים חשים מעידים כי הם שבו לא רק אל זרועות משפחתם הפרטית אלא אל זרועותיה של משפחה משותפת שנאבקה, תוך סולידריות והתמדה, על השבתם. מאבק על השבת הביטחון כי המחויבות לערכי יסוד של החברה הישראלית לא קרסה לבלי שוב.

20 חטופים שבו אל חוף מבטחים.

אלו גם ימים קשים, פולחי לב ומבלבלים. 28 משפחות שאהוביהן שנרצחו בבוקר ה-7 באוקטובר וגופתם נחטפה או שנחטפו בעודם חיים ונרצחו בשבי חמאס, המתינו לעדכון כי הושבה גופתם וכי יוכלו לטמנם באדמת הארץ, לדעת שנסגר המעגל, להתחיל להתאבל. 15 משפחות קיבלו כבר את ה"בשורה". 13 משפחות עדיין ממתינות.

ימים בהם בשורה מיוחלת משמעה הודעה כי הושבה גופת אהוביהן, הם ימים כואבים.

ימים בהם השבת גופת אהוביהן משמעה הגעה לחוף מבטחים, הם ימים קורעי לב.

ימים בהם יו"ר כנסת ישראל,  בעת ישיבתה החגיגית והמיוחדת לציון חתימת ההסכם להשבת כול! החטופים וסיום המלחמה ולעיני כל העולם,  תולש את סיכת החטופים מדש בגדו בטענה כי הסתיימה המלאכה בעוד משפחות רבות ממתינות להשבת גופת אהובן, הם ימים קשים. ימים של הפניית עורף, של היעדר אמפתיה  וחמלה.

מדוע כה קריטית השבתם גם של מי שאינם בין החיים?

הספרות המקצועית מגדירה את אחד מסוגי 'אבדן עמום' כאבדן שבו נוכחותו הפיזית של אדם נעדרת אך נוכחותו הרגשית והפסיכולוגית נותרת בעינה. אבדן שאינו מאפשר ידיעה ברורה שתמו חייו של מי שאבד.                                                                                                                                                                                           

מה עוברת משפחה שאחת.ד מבניה ובנותיה חטוף, נעדר, גורלו לא ידוע? כל משפחה ודרך הדאגה והצער שלה, כל משפחה ודרך המאבק ושביבי התקווה שלה. אני יכולה לספר על משפחה אחת שכבר 77 שנים מפלסת את דרכה. דור ראשון, שני, שלישי, רביעי וחמישי. כי זו התמודדות שלעולם אינה תמה. אולי תהיה בכך תרומה קטנה להבנת הכאב והמחויבות הנדרשת עבור משפחות כה רבות בתוכנו.                                                                                                                                                                             

הייתי כבת 3 או 4  כשהתחלתי לקלוט  שהתמונה שתלויה בפינת האוכל  בביתם של סבתי וסבי, זו שחולפים על פניה עשרות פעמים בכל יום, אינה עוד או סתם תמונה.  מהתמונה, בשחור לבן,  ניבטו פניו של איש צעיר עם בלורית ועיניים מאירות.  לא ידעתי מי הוא אך ידעתי שמותר לי להביט בו ארוכות,  בלי לשאול. לא הכרתי שתיקה סמיכה כשתיקה הזו. עברו עוד שנתיים שלוש והפנים שבתמונה קיבלו שם וסיפור.  סיפרו שזהו פנחס אחיו של אבי, צעיר ממנו ב 3 שנים,  תלמיד כיתה י"ב, שנפצע באחד מקרבות מלחמת העצמאות. הוא נשבה בידי לוחמי האויב ומאז ועד היום לא נמצא ולא הושב. איך נפצע? מתי מת ואיך? מה עבר עד שמת?  האם והיכן נקבר? כל זאת אינו ידוע.

סיפרו שסבתא וסבא, כאובים ומתגעגעים. הסבירו שסבתא פסקה מלצאת מהבית מאז ש... שהיא וסבא עדיין ממתינים, אם לא לקבל אפשרות להיפרד אז לפחות לדעת מה קרה? דוק של רצינות וצער שלעיתים נוספו להם חומרה וקשיות נמסך על המורשת המשפחתית. אף פעם אי אפשר לשמוח עד הסוף. המילים  'שבוי',  'נעדר' , 'גורלו אינו ידוע',  היו ועודן חלק מהתחביר המשפחתי, מהדקדוק הנפשי, מעבודת שורשים של כיתה ז', שעוברים מדור לדור,  נכדים ונינים.

מה משמעות המילה 'נעדר'? איך יוצקים בה פשר?  איך מחברים בינה לבין סיפור חיים? 'נעדר' זו מילה בעלת נוכחות רבה.  היא אינה רקע היא חזית. היא עלולה להיות מבלבלת.  האם ישוב? האם זה לתמיד?  'גורלו לא ידוע' ;  'מקום קבורתו לא נודע'  הם מושגים  שמשאירים את האבדן פתוח, לא מעובד, מסרב לקבלה והשלמה. גם כשחלפו שנים רבות. נעדרות היא מצב של סף, לא פה ולא  שם. ככזו, היא מתמידה בנוכחותה. נעדרות נוכחת.

אני זוכרת את עצמי כילדה חושבת שאולי אם נתעקש ונחפש יותר טוב, נשיב, נמצא תחבושת לפצע שעוד לא נרפא. אני גם זוכרת שקלטתי את הרמיזות, חצאי המילים והמבטים  שסיפרו שהמוות היה קשה מאוד. שהאויב לא נטה חסד למי שנפל בידיו. זה הפחיד מאוד. לוח השנה המשפחתי היה  מעוגן ב 4 תאריכים: יום הולדתו ;  יום פציעתו וחטיפתו ;  יום הזיכרון הישראלי;  ז' אדר יום מותו של משה רבנו שמהר נבו ראה את הארץ ואליה לא בא, הוא יום האזכרה בהר הרצל לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע. אני זוכרת את המתח והדריכות לקראת כל תאריך כזה. היעלו סבי וסבתי לבית העלמין היכן שהונחה מצבה ריקה?  היבואו לטקס בהר הרצל? אט אט לומדים לשאול פחות. יש איזושהי נעדרות שהופכת נוכחת יותר ויותר.

נדרשים חיים שלמים של ערבוביה פרטית, משפחתית וקהילתית,  בין המשך לבין פרידה, בין צמיחה לבין עצירה,  בין אבדן לבין הולדת הדור הבא, בין כאב וזיכרון לבין שמחת החיים ופירות השנים שיבואו אחר כך  כדי להבין, לעכל, לעבד, לשמוח בחיים כפי שהם. הדור  הרביעי והחמישי במשפחה שלנו צומח, לומד,  משרת בצבא, מתחתן, יולד ילדים, אוהב ומחויב לארץ. כך, לצד דוק הזיכרון של מי שנעדר ואבד להוריו, לאחיו, לנו.  ועדיין, בכל נסיעה, טיול או שיטוט בפרדסי השרון, גם בחלוף 77 שנים, העיניים לא מפסיקות לחפש.

לימדו אותנו שיש הבדל בין גורלם הלא ידוע של הנספים בשואה, שלא הייתה להם מדינה שתערוב להם, לבין נופלי מלחמות ישראל שתמיד יהיה מי שיחפשם, יחלצם, לא יוותר עליהם. כשאני חושבת על החטופים המתים שגורלם לוט בערפל, אני נחרדת שמא ישראל תוותר על השבתם. אני נחרדת שתלישת הסיכה מדש בגדו של יו"ר הכנסת משמעה תלישת המחויבות להשבה גם של מי שנרצח וניטלו חייו. אני חושבת על הדרך הארוכה של עיבוד והתמודדות  שעומדת בפתח חייהם של אהוביהם ואוהביהם. אנחנו מחויבים להשיבם, לא להשאירם ואת משפחותיהם לגורלם.  השארתם לגורלם משמעה השארת חלקים נרחבים בחברה הישראלית לגורלם.                                                                                                                                                                                              

חובה עלינו לא להותיר את המשפחות ממשיכות לקוות שיושב בנן אל חוף מבטחים של קבורה באדמת הארץ, להמתין וליבן יוצא אל הר נבו שבעזה.

הימים שעוד נכונו לנו

מילים: עידית פאנק

לחן: חנן יובל