פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
ד״ר תומר פרסיקו - חוקר זהות יהודית מודרנית
התקופה הזאת תעבור.
בעוד שנים רבות נביט חזרה ונדע שעשינו את המוטל עלינו.
תראו, הגענו לשלב המגוחך של הדיכוי. ממשלה בלתי-פופולרית, כושלת, שמה שנשאר לה הוא שיסוי המשטרה ומערכת המשפט במי שמבקר אותה.
סטאלין אמר ב-1936: "התכונה של הבולשביק בתנאים הנוכחיים, שאין ביכולתו של איש לגזול אותה ממנו, חייבת להיות יכולתו לזהות את אויב המפלגה, יהא אשר יהא הכיסוי שלו"
יש במשפט את מלוא הפתטיות של השלטון האנטי-דמוקרטי: מלאכתו העיקרית, בה הוא מתפאר, היא זיהוי הדיסידנט. והעיקר הוא כמובן "המפלגה", היא האידיאל העליון, היא משאת הנפש, היא מוקד הזהות שלנו.
אם כבר התחלנו עם בולשביקים הרשו לי לצטט גם את טרוצקי:
"אנו יכולים להיות צודקים רק עם המפלגה ועל ידי המפלגה, משום שההיסטוריה לא סיפקה כל דרך אחרת להיות צודקים"
שוב, הפתטיות. אבל אני לא רוצה להשוות. כמובן לא הגענו לרמות הרצחנות הנוראית, וכמובן גם מרמות הטוטליטריות והדיכוי. אבל אין גם מה להשוות מבחינת התחכום. לטרוצקי וחבריו לפחות היתה תיאוריה מתוחכמת על דיאלקטיקה מטריאליסטית שמתגשמת בתהפוכות ההיסטוריה. מה יש למפלגת השלטון הכל יכולה אצלנו?
אצלנו הפוליטיקה מצטמצמת לנאמנות. יש להיות נאמנים למפלגה, וכל מי שלא נאמן למפלגה אינו לגיטימי.
ודוק: נאמנות למפלגה, לא לרעיון, לא לאג'נדה, לא להשקפת עולם, לא לאידיאלים. למפלגה דווקא, משום שהתמסרות מוחלטת אפשרית רק כאשר הנאמנות מרוקנת מכל תוכן ממשי – שהרי אם היה תוכן ענייני, שלא לומר ערכי, לנאמנות, היא היתה יכולה להיבחן אל מול המציאות. ברוך ה' נפטרנו מהצורך בכך. נאמנות לשמה.
ממילא, מי שאינו נאמן באופן מוחלט הוא בוגד. דינו להיעצר ולהיחקר, כמו ד"ר רולניק.
במקביל לנאמנות לשמה, נאמנות מרוקנת מתוכן, יש לפנינו גם הנאה עצומה משבירת הכלים. הנאה מטרנסגרסיה, שבוודאי לכן כפסיכולוגים יש הרבה יותר מה לומר עליה ממני.
אבל ראו עד כמה נהנים בשלטון שלנו מגסות רוח, מאיומים, מזלזול באזרחים. חברי כנסת מחליטים מתי לצעוק על פקידים, מתי להפיץ שקרים, מתי לא להגיע לחקירה. להם מותר, כי העיקר הוא... הנאמנות
זה הצד השני של הדרישה לנאמנות: שבירת החוק. מפני שהחוק מכשיל נאמנות עיוורת. החוק הוא אובייקטיבי, ענייני, שיטתי. ההפך מפעולה שתלוי ברצון
ככה נראה במשבר השני של הסדר הליברלי....
יריביו של הליברליזם כיום אינם הפשיזם והקומוניזם, אלא הפופוליזם, הזהותנות, הפונדמנטליזם הדתי.
כמה שהם הרבה יותר דל, שטחיים, בלתי רציניים.
אנחנו כבר שוכחים כמה הפשיזם היה רציני, כמה הקומוניזם...
הצד השני בסופו של דבר חסר תוכנית שאינה כוללת צמצום חירות, הנמכת רמת חיים, דוגמטיות, דלות רוחנית...
נעבור את זה , אני אופטימי בקשר לעתיד הליברליזם. עברנו מבחנים קשים הרבה יותר, ניצחנו יריבים חזקים הרבה יותר. רוח האדם חזקה הרבה יותר.
אבל צריך לחזור ליסודות, לחדד את הערכים: הומניזם, שוויון, כבוד האדם וחירותו. ערכים נצחיים, שהם ורק הם הבסיס בכל תקופה לקימומה של חברה צודקת.
התקופה הזאת תעבור.
אנחנו עושים את המוטל עלינו
בעוד שנים רבות נביט חזרה. נביט חזרה ונוכל להיות גאים.
הטובים לא תמיד מנצחים, יאמרו לכם הדמוקרטים בספרד לפני מאה שנה או המוחים נגד המשטר כיום באיראן. הטובים לא תמיד מנצחים, אבל הם תמיד טובים.