ד״ר יוסי טריאסט - אנליטיקאי מנחה בחברה הפ״א בישראל

 

לינק לסרטון המלא

בדרך הפקוקה והארוכה בואך ירושלים אני מוצא עצמי מהרהר בשאלה אם ניתן להחיל את 'פגם הברית'  גם על חטא 'השחתת זמן לבטלה'. 

שהרי יש פה חידה: מה טעם ראתה נציבות שירות המדינה, להטריח אזרחים ואזרחיות, יצרניים ואפילו יצירתיים - להשביתם מכל מלאכה ולהובילם לבית הדין על לא כלום ושום דבר?

אין זאת כי מילותיו של חברינו ערן רולניק היו לצנינים בעיני השלטון. 

ואכן רולניק הוא איש של מילים. מילים רהוטות,  חכמות, נוקבות, של אנליטיקאי והיסטוריון ואיש רוח, המותח בכישרונו  גשרים בין דמוקרטיה כמבנה השלטוני המבטיח בריאות נפשית בעולם הפנימי כמו גם בעולם החברתי. ככלות הכל -  "האני" (על תקן 'הראש': הוריתי, החלטתי, הובלתי)  מעולם לא היה יותר מאשר 'משרתם של שלושה אדונים' האיד, הסופראגו והמציאות -  שעם כל אחד מהם יש לשליטנו איזה עניין לא גמור שהשתיקה יפה לו. 

אבל חוששני שאני מגזים בהשפעת תכני כתיבתו של רולניק בהארץ  ואיכויותיה - על המוטיבציה להעמידו לדין.  מסתבר שהתלונה הוגשה בשמה של פקידה זוטרה במשרד האוצר וכשנשאלה על סמך מה הגישה את התלונה לנציבות, היא סירבה לחשוף מי הנחה אותה להתלונן והשיבה שהתלוננה רק על בסיס כותרות המאמרים שפרסם רולניק, מאחר שכלל לא היה לה מנוי ל"הארץ".

לפקידה הזו מוקדשים דברי. ליתר דיוק:  ל'סינדרום הפקידה' שהגישה תלונה בלי לקרוא. אני רוצה להאמין שהיא פקידה ראויה. שאפשר לסמוך עליה. שאם מנהליה מבקשים ממנה משהו היא תשמח להיענות. אני רוצה לקוות שלא מפחד נענתה. אני רוצה לקוות שחשבה שהיא משרתת את המחנה שלה. שהיא עושה משהו טוב למען מטרה ראויה. למען משפחתה, אחיה ואחיותיה. אבל מדוע לא קראה ? 

אני מפחד מפניה.  היא  הפרזנטורית של המשאלה לא לדעת.  ואני מנחש שהיא לא קראה כי לא מעניין אותה מה חושבים אלה השונים ממנה. נדייק:  מעניין אותה לא לדעת מה חושבים אלה המכונים 'האחר'. אבל ליתר ביטחון כדאי אולי להבטיח שהדורות הבאים לא ידעו קרוא וכתוב כלל. שלא יצטרכו לעמוד בפיתוי לדעת ולחשוב. 

אני חושש שסינדרום 'הפקידה שלא קראה' – זו שאולי ניסתה לרצות איזו גברת נעלמה בראש שרשרת המזון -  והמשפט הזה – מסמנים את  הסדק בחומת המבצר הנופל.  ולו רק מכיוון שזה חלקו של העם בחגיגת ההרס שמובילים הפוליטיקאים הזחוחים, שיכורי הניצחון,  שנראים כלא מאמינים עד כמה עוד יוכלו להרחיק לכת בשבירת שיאי איוולת מבלי שהשמים יתנפצו על ראשם. 

כבר רבים וטובים כתבו ואמרו: קשה לדמיין מוטיבציה אחרת לבכחנליה משולחת הרסן הזו של הרס וכאוס  - מאשר קנאה, Envy. צרות עין שמבקשת לרסק כל מה שבעל ערך 'להם' ולרמוס ולחמוס כל שכיית חמדה תרבותית  שעוד נותרה לישראל המדומיינת על ידי הבייס. 

צריך לזכור – האימפקט של קנאה איננו תשוקה לקחת מן האחר את אוצרותיו – אלא חוויה של אובדן ערך מוחלט של כל נכסיו של המקנא. לפיכך התיקון היחידי שנראה אפשרי הוא קטסטרופה נוסח 'לא לי ולא לך יהיה'. יהיו הכוח הכבוד והכסף הזורמים אל כיסי הפוליטיקאים השודדים את הקופה הציבורית, גדולים ככל שיהיו  – צרות העין אינה מתירה לאיש לחוש בעל נכסים – שלא לומר -  בעל ערך. ובמה הקנאה? לא בכסף וברכוש של האחרים, אני מרשה לעצמי להניח. אלא דווקא בהעדר הקנאה היחסי, המעניקה לציבור בוני הארץ את החופש להילחם עליה ועל ערכיה. 

ואני מהרהר בכך שאפשר שכל השגי ההפיכה - קריסת  המשטרה, השיתוק שאחז במערכת המשפט, סירוס השידור הציבורי, הכאוס המשתולל בסמטאות האחרויות של הטוקבקיסטים, הירי נטול המעצורים אל מול המצלמות,  המלחמה המדשדשת רחוק כל כך מן 'הניצחון המוחלט' שהבטיחה 'מלחמת התקומה' המתחדשת, אפשר שכל אלה לא מרגישים באמת כניצחון בבייס. יכול להיות שגם הבייס התייאש ??? - ואם כך מה עוד נותר לו מלבד לייאש?

צריך להכיר בכך: ההפיכה עברה שלב ותפקידה העיקרי בעת הזו היא להנחית מדי בקר מכה סדיסטית על פדחתו של הציבור – שנוא נפשה - ולייאש. לעשות את המוות. אתם יודעים מה? עוד מוצר מבית האנשים שהביאו לנו את עונש המוות למחבלים.  מתנגדי משטר עדיין אינם מוצאים להורג אבל לעשות להם את המוות צריך גם צריך. 

וכך הולכת ומתיישמת – פרק אחר פרק - התחזית האפוקליפטית לפיה כל מה שעולל משטר הכיבוש לאזרחים עשוקי זכויות - יעשה במוקדם או במאוחר למתנגדי המשטר. הכל כבר קיים וממתין. המרתפים, המצלמות, אמצעי ההאזנה הנסתרים.  והפקידה שתבעה, כי בקשו ממנה, ולא קראה על מה היא חותמת.  . 

כותב רולניק:

"התוצאה [של קריסת הדמוקרטיה] היא סוג של קהות חושים, צרות אופקים ואדישות שזכורה היטב לכל מי שאי־פעם חיו בדיקטטורה. את המבט הסכיזו־פרנואידי אפשר כבר לזהות ברחובות. אנשים לא מישירים מבט זה לזה, שומרים על עצמם מהמפגש המאיים עם האחר. בקרוב אף אחד לא ירגיש כאן בבית. גם לא מי שביהירותם מאמינים שהם "בעלי הבית".

מה עלינו לעשות? 

לעשות . משטר המבוסס על עקרונות ארגון פשע, לא ימהר כל כך להיכנע לכוחן של מילים.  המחנה הדמוקרטי צריך לקחת חלק פעיל בעצירת הכאוס. לשם כך עליו לגלות נכונות לא רק להיאבק - בגבולות ובמגבלות החוק כמובן -  אלא גם לנצח(!). להאבק של שיקום גבולות, על החזקת תפקיד, על 'האחר הגדול' של החוק (שהרי שמירת חוק במדינה בה המחוקק מעביר חוקים המכשירים בדיעבד את הפשעים שביצע, הופך כל אזרח שומר חוק לעבריין בכוח).

עבור עולם כזה - שיח המחאה שלנו רפה מדי. הסיבה ברורה. הציבור הגדול הנלחם על הדמוקרטיה מצוי במילכוד. הוא כמובן אינו יכול להרשות לעצמו שימוש באמצעים שמשמשים נגדו  - אך צריך להיות ברור שענייננו אינו רק 'בבלימה'  אלא בניצחון  - קרי בחקירת האמת ובחשיפתה . חקירה – ממלכתית – מלא על מלא - של מי שבאמת פשע ובאמת צריך להעמידו לדין. 

את כל זה ועוד הרבה יותר מספר משפט הסרק סרק סרק הזה של ערן רולניק.