ד״ר ערן רולניק - פסיכואנליטיקאי בחברה הפ״א בישראל, פסיכיאטר והיסטוריון.

 

לינק לסרטון המלא

בבסיס המושג "טיהור פוליטי" נמצאת פנטזיה על מרחב ציבורי נקי מהפרעות, מריבוי קולות, מהמורכבות של חיי חברה דמוקרטיים. לאורך ההיסטוריה למדו משטרים להשתמש ברעיון הזה כמנגנון שליטה: מהאוסטראקיזם האתונאי, דרך ה"פרוסקריפציות" ברומא, ועד הטיהורים הסטאליניסטיים ומהפכת התרבות בסין. מדובר באותו מבנה נפשי ומוסדי: הפיכת ביקורת לאיום, הפיכת אי־נחת לשיבוש, והצגת מחשבה עצמאית ככתם על גוף המדינה.

כיום הטיהור הפוליטי מתבצע באמצעות מנגנונים ביורוקרטיים "ניטרליים": הליכים משמעתיים, סיווג ביקורת מקצועית כ"התבטאות פוגענית", שימוש בדין המשמעתי של עובדי הציבור כדי ליצור אפקט מצנן. כל זאת מתוך חתירה למשמעת פוליטית.

חוויתי זאת כשהוזמנתי לחקירה בנציבות שירות המדינה חודש לאחר פרוץ "חרבות ברזל" בשל מאמרים שפירסמתי ב"הארץ" במסגרת ההתנגדות הציבורית של רופאים ואנשי בריאות הנפש נגד ההפיכה המשטרית.

נכנסתי לשירות הציבורי במשרה חלקית כשכבר הייתי פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי, מרצה באקדמיה וחוקר בעל שם. לא הסתרתי את יתר עיסוקי המגוונים, וכמקובל אצל רופאים בכירים ובעלי מקצועות חופשיים המצטרפים לשירות המדינה במשרה חלקית, ניתן לי עם כניסתי לשירות הציבורי אישור להמשיך בעיסוקי האחרים. כתב התביעה המשמעתי שהוגש נגדי הסתמך לא על עבירה פלילית, לא על הפרת חובה מקצועית וגם לא על מתיחת ביקורת בתחום שאני מופקד עליו כמנהל המחלקה הרפואית בלשכה לפיצויים אישיים מגרמניה. מדובר בציד מכשפות פוליטי שקוף עד כדי גיחוך, בתביעה על עצם העובדה שביקרתי את הממשלה ואת מדיניותה הפוליטית־המוסרית בתחומים שאני מתמחה בהם בעת משבר חברתי.

בכתב האישום המשמעתי שהגישה המדינה נגדי נטען כי עמדותי "עלולות לפגוע באמון הציבור" בשירות הציבורי וכי הביקורת שלי על מינויים פוליטיים ויוזמות חקיקה בתחום בריאות הנפש "אינה הולמת עובד מדינה". לא המעשה עומד במרכז, אלא המחשבה, דעה "לא נכונה". המשטר אינו מבקש עובד מקצועי, אלא נאמנות בלא סייג, ברוח תיאורה של חנה ארנדט, כשהסבירה כי משטרים המבקשים "תנועה מתמדת" זקוקים לטיהור מתמיד של אויבים פנימיים. כל קול עצמאי נהפך לאיום, ועל האיום הזה מופעלת מערכת של סינון, צנזורה והענשה.

כתב האישום נגדי מבהיר את המעבר ממנגנון מקצועי של משילות למנגנון סמכותני של טיהור אידיאולוגי

וכאן מתגלה פרדוקס ישראלי עמוק יותר. אפשר לכנותו "Deep Israel". לא מאבק ב"מדינה עמוקה" (דיפ סטייט) במובן החתרני הקונספירטיבי, אלא התקפה שלטונית על השכבה העמוקה, המקצועית והערכית של ישראל: בתי החולים, האוניברסיטאות, עובדי השירות הציבורי, מערכת החינוך, המשפט והמוסדות המדעיים. מתקפה מאורגנת על ישראל המחזיקה בידע מצטבר, באתוס מקצועי ובמחויבות לדמוקרטיה. Deep Israel משוכנעת, בצדק, כי השלטון הפופוליסטי של השנים האחרונות משחית את השירות הציבורי ומסכן את יכולת המדינה לשרוד כדמוקרטיה.

מנגד ניצב ה"בייס" הפוליטי: ציבור הניזון מהסתה, וממנו נגזרת המדיניות הפופוליסטית המבקשת לפרק מוסדות, להכניע מקצוענים ולעצב ציבוריות נקייה מדיסוננס. המתח בין עומק מוסדי ובין פופוליזם קצר־רואי הוא ליבת המאבק על דמות ישראל היום. במובן הזה, הרעיון שפסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי, מחבר ואינטלקטואל אינו רשאי לבקר את הממשלה אינו אירוע נקודתי, אלא חלק מתהליך רחב יותר: שחיקת המרחב הדמוקרטי על ידי יצירת אווירה של פחד. הפעלת הדין המשמעתי כלפי מי שמנסח עמדה מקצועית, אתית או אזרחית היא טיהור פוליטי. כפי שבעבר ביקשו משטרים סמכותניים ליצור "גוף פוליטי טהור", כך גם כיום נעשה ניסיון ליצור שירות ציבורי נקי מביקורת, מחשיבה עצמאית, חסר מחלוקת.

כפסיכואנליטיקאי, קשה להתעלם מההיגיון הנפשי העמוק המפעיל מנגנונים כאלה: חרדה שלטונית מפני מורכבות, פרנויה מוסדית מפני ריבוי דעות, ושליפה מחודשת של מנגנוני השלכה — העברת האיום הפנימי אל מי שמעז לחשוב אחרת. טיהור פוליטי הוא תמיד ניסיון לפתור חרדה פוליטית באמצעים של כפייה ודרישת נאמנות בלא סייג. דווקא משום כך המאבק אינו שלי בלבד, אלא נוגע לשאלה רחבה יותר: האם שירות המדינה בישראל מסוגל לשאת מחלוקת? להכיר בעובדה שעובד ציבור יכול להיות גם אזרח חושב? ובעיקר: האם אפשר עוד לבלום את המעבר ממנגנון מקצועי של משילות למנגנון סמכותני של טיהור אידיאולוגי?

הפרשה הפרטית שלי היא רק מקרה מבחן. לא עלי לבדי מדובר, אלא על גבולות המחשבה המותרת בשירות המדינה ועל עתיד המרחב הדמוקרטי בישראל. טיהור פוליטי מתחיל מהשתקה של יחיד, אך לעולם אינו מסתיים שם. במשפט הזה החרדים לגורל ישראל כדמוקרטיה מוכרחים לנצח, גם אם אני באופן אישי אפסיד.