דילוג לתוכן הראשי

פסיכואנליזה בפעולה

פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה.   נמשיך להאבק להשבת החט...

העד האחרון, בין הים לבין החוף / ד״ר עפרה כהן פריד


842 ימים / רן גואילי בעזה

“השיבו אותם לחוף מבטחים” הושק בסוף מאי 2025.

מטרתו הייתה שליחת נורי הצלה – סימון מתמשך של מצב חירום וההכרח לפעול להשבת כל החטופים שנחטפו לעזה במהלך טבח ה־7 באוקטובר: חיים וחללים כאחד.

במהלך שמונת החודשים האחרונים הועלו במסגרת המיזם 24 טקסטים, שנכתבו בידי חברים וחברות בחברה הפסיכואנליטית בישראל. כל אחד מהם נכתב בקול אחר ומתוך עמדה אחרת, אך חוט שני משותף חיבר ביניהם: דימוי “חוף המבטחים” – כמרחב שמדינת ישראל מחויבת להשיב אליו את מי שנחטפו. את מי ששרדו את השבי וזכו לשוב למשפחותיהם ולהתחיל תהליך של איחוי והחלמה, ואת מי שנרצחו או נפלו, שהשבתם לקבורה באדמת הארץ היא תנאי לפתיחת תהליך של אבל ופרידה עבור אוהביהם.

ב־13 באוקטובר 2025 הושבו לישראל עשרים חטופים חיים. עד ל־3 בדצמבר 2025 הושבו לישראל עשרים ושבעה חטופים חללים, מבין עשרים ושמונה שהוחזקו בעזה.

ועתה נותר האחרון.

רן גואילי  ז״ל, בן 24, תושב היישוב מיתר, לוחם יס״מ נגב, נחטף לאחר שנפצע קשה בקרב על הגנת קיבוץ עלומים. גופתו עדיין מוחזקת בעזה בידי הג’יהאד האסלאמי.

במדרש שמות רבה, העוסק בסיפור יציאת מצרים, נאמר על קריעת ים סוף:

“כיון שעלה אחרון שבישראל מן הים – חזר הים לאיתנו” (שמות רבה, פרשה כ״ג, סימן י״ג).

המדרש אינו עוסק בראשון שחצה את הים, אלא באחריות כלפי האחרון; בהתמדה העיקשת הנדרשת כדי לחלץ ולהשיב את כולם. זהו ניסוח כמעט טכני, אך משמעותו האתית חדה: המציאות אינה רשאית להירגע, והיחלצות אינה שלמה, כל עוד מישהו עדיין נותר מאחור. האחריות אינה נבחנת רק ברגעי החצייה הראשונים, אלא גם – ואולי בעיקר – במחויבות לא לוותר, להתמיד ולהתעקש שלא להניח לים להיסגר בטרם עת.

בעולם הימי קיים כלל מוכר: הקברניט הוא האחרון שעוזב את הספינה בעת חירום וסכנה. זהו חוק מוסרי המגדיר מהי אחריות – מיצוי אחריותו של מי שמוביל ומנהיג את הספינה - להבטיח שאיש אינו נותר מאחור. האחריות נבחנת לא רק ברגע הסכנה הראשון, אלא גם ברגע שבו נדמה שכבר אפשר להמשיך הלאה ולא להפנות מבט לאחור.

כל עוד רן גואילי ז״ל לא הושב, הים לא יכול לשוב לאיתנו. כל עוד הוא נותר מאחור, החוף אינו חוף מבטחים. השבתו אינה רק חוב למשפחתו, לחבריו ולזכרו, אלא תנאי מוסרי לכך שנוכל לומר – ולו בזהירות – שלא שכחנו, שלא ויתרנו, ושאחריותנו אינה פוקעת כאשר הרוב כבר הגיע אל החוף.

“איש אינו מעיד בעד העד.”

זו השורה החותמת את שירו של פול צ'לאן - 

'תהילת האפר' - 'Aschenglorie'.

צלאן אומר אמת קשה: מי שנותר לבדו, מי שנמצא בקצה, אינו יכול להעיד בעד עצמו. האחריות לעדות, לזיכרון, ולהתעקשות על פעולה – מוטלת תמיד על מי שנשארו מחוץ למעגל הסכנה.

רן גואילי  ז״ל אינו יכול להעיד בעד עצמו. כל עוד הוא נותר מאחור, העדות מוטלת עלינו: להתמיד, להתעקש, ולא לוותר – עד שיושב. כי במקום שבו אין מי שמעיד בעד העד, האחריות האנושית מתמוטטת, והחוף חדל להיות חוף מבטחים.