על הרס הזיכרון ועל השמדת האפשרות לאמפתיה: השחתת הבדיעבד, דיסוציאציה ופציעה מוסרית (ככר העדויות - שומר נפשו יקרב, 19.4 - אורי נח)

שלושה מושגים מארגנים את מה שאני מבקש לומר כאן, וביניהם קשר שאינו מקרי: הם מחדדים ביחד את התביעה להשמיע את מה שקרה באמת, בתווך שבין יום הזיכרון לבין יום השיכחון.

הראשון הוא השחתת הבדיעבד - התהליך שבו זיכרון קולקטיבי נשחת באופן פעיל, משוכתב, מנוכס, מגויס לצרכים אידיאולוגיים\ עד שנחרב לא רק הקשר לעבר אלא גם קנה המידה לבקר את ההווה. חוכמת הבדיאבוד, הציע לי אייל אשל. ואולי לא לגמרי אבוד.

המושג השני הוא דיסוציאציה קולקטיבית - הפיצול שמאפשר לכל כולנו, כחברה, לדעת ולא לדעת בו-זמנית. לא מדובר בבורות או בשכחה, אלא במנגנון נפשי פעיל המגן על התודעה הקולקטיבית מפני ידיעה שתדרוש ממנה שינוי.

המושג השלישי הוא פציעה מוסרית – המתייחסת לשבר תוך נפשי שנוצר לא מחרדה אלא דווקא מבושה. לא “העולם מסוכן” אלא “אני עשיתי, או התרתי, דבר הסותר את עצמי כאדם ישר המחזיק בעמדה ערכית כלפי אחרים”.

הטענה שלי תהיה שהשחתת האמת עוברת דרך שלוש התחנות האלה: זיכרון שהושחת, דיסוציאציה שנבנתה במתכוון, ופציעה מוסרית שאין לה עוד כלים לזהות את עצמה.

אז ככה פולש ההרס אחורה בזמן: הרס רגיל מייצר בתורו הריסות, והריסות הן עדיין עדות. אפשר להצביע עליהן ולומר: פה היה בית. פה היה אדם. אבל אני מבקש לדבר על סוג שונה בתכלית של הרס, פחות רועש ויותר מסוכן. זהו הרס שאינו מסתפק בהווה אלא פולש אחורה על ציר הזמן. הוא לא רק הורס את הבית אלא משכתב את מה שהיה הבית, ומותיר אותנו עומדים לפני חלל ריק ושואלים: האם היה כאן בית? האם בכלל היה פה משהו?

הפסיכואנליזה של פרויד זיהתה את הזמן הנפשי ואת יצירת המשמעות ככפופים לחוק הבדיעבד שהופך את ההווה ללא אבוד בשל היותו ניתן לעיבוד וחשיבה לאור העבר. פרויד הבין שהמשמעות של מה שהיה אינה קבועה; היא נקבעת מחדש לאור מה שקורה כעת. המבט הבדיעבדי על ההוה אינו סתם זיכרון. הוא המרחב שבו העבר והעתיד נפגשים, שבו אנחנו תופרים את חליפת ה"הוט קוטור" של משמעות לחיינו, ונשענים על העבר כדי שיהיה ממה להבנות כדי לקוות לעתיד אחר. כשהנגישות לתהליך הזה נטרקת בפנינו, מה שנשדד אינו רק הזיכרון. מה שנכחד הוא התקווה עצמה.

פרופ' דן בר-און, פסיכולוג וחוקר שואה, הניח אבן יסוד שאני חוזר אליה שוב ושוב. הוא חקר את ילדיהם של ניצולי השואה ובהמשך את ילדיהם של הפושעים הנאצים. הדבר שדן, אדם יקר לי באופן אישי, זיקק, הוא ההמצאות בשני הצדדים, הן בצד הקורבנות והן בצד המחוללים, של אותו תהליך נפשי בו נבנית חומה. בניגוד להשערה האינסטינקטיבית לא מדובר בחומה של שכחה, אלא כזו שחומרי הגלם שלה כופים על הנפש "לדעת ולא לדעת בו-זמנית." הוא קרא לזה " double ,"wall קיר שנבנה בתוך החברה ובין הדורות וחוסם כל עיבוד אפשרי.

החומה הזו אינה כשל מוסרי אלא מעשה של הישרדות. מי שעבר קטסטרופה קיצונית זקוק לחומה כדי לתפקד, להביא חיים, כדי לחיות. ההכשלה העצמית של השאיפה להשרדות מתחוללת ברגע שהחומה הופכת לאידיאולוגיה, כשהמגן הנפשי הזמני נבנה מחדש כלאומיות, כדת, כהיסטוריה "נכונה." ברגע זה היא חדלה להגן והופכת לבית כלא.

בישראל, החומה בנויה גם מזיכרון השואה. לא זיכרון השואה עצמו, שהוא הכרחי ומחייב, אלא ניכוסו לשירות הפוליטי, להצדקת אלימות, ולמה שניתן לכנות "זכות תורשתית לפציעה" — כאילו שהיות קורבן מעניק היתר מובן מאליו לפגוע, לשתוק, לא לדעת.

הילד מומיק, הילד החולם ואי ההתכנות של הדיפת ההיעדר הספרות הישראלית הקנונית ראתה את הדינמיקה הזו כמו תמיד הרבה לפני שהפסיכואנליזה מצאה לה שם. שני יוצרים ופסיכואנליטיקאית אחת, בדרכים שונות ובעוצמה גוברת, מתרגמים אותה לשפה שאי אפשר להתחמק ממנה.

בנובלה "מומיק," הפותחת את "עיין ערך: אהבה" לו מלאו כעת ארבעים שנה מאז יצא לאור, מתאר דויד גרוסמן ילד בן תשע בירושלים של שנות החמישים, שגדל בבית ניצולים, שותקים. הוריו וסביבתו מחזיקים את "שם" (השואה) כסוד דחוס שאינו ניתן לביטוי. מומיק חי בתוך שתיקה עבה. הוא רואה צלקות, סיוטים, בלימה, אך לא מקבל מילים היוצקות משמעות.

מול השתיקה, מומיק מפתח פנטזיה של שליטה: הוא יגלה את מהותה של "חיית השם," יכלא אותה במרתף, ויאלף אותה, מתוך תקווה להציל את הוריו. הוא אוסף חיות שונות ומכניסן יחד אל המרתף בתום לב, מתוך אמונה שהכינוס יוליד הבנה. אך מה שמתהווה הוא שרשרת טרף בלתי נמנעת, "חד גדיא" של טורף ונטרף. הרוע לא נכלא, הוא שוחזר. מומיק, הילד הפגוע שביקש לרפא, הופך למחולל פגיעה העוקבות אחר הדינאמיקה של כליאה ושליטה, עד כדי השמדה.

גרוסמן מציב רגע עמוק: הטראומה מועברת לא רק כסבל אלא כמבנה. מומיק ביקש לנצח את הנאצים ובהיעדר מילה ועיבוד, שחזר אותה במעשה. גרוסמן, עם כל עומקו, מותיר נתיב מילוט אחד: מומיק הוא ילד. הלב הנשבר עליו מאפשר לכולנו להתמקם בצידו הנקי של המצפון, זה של ההזדהות עם תמימות הקורבן.

הקריאה שלי את חנוך לוין היא שהוא סוגר את נתיב המילוט הזה. ב"הילד חולם" )1993( הוא מציב תמונה קשה: ההורים, לא הרשעים הזרים, הם שמוסרים את הילד ואת ילדותו. תחת כניעה מלאת מודעות לשפה הממסדית שמנרמלת את ההרס, בידיעה מלאה ובבחירה מדעת, דור ההורים ממשיך את ציר ההיסטוריה מבלי להביט אחורה ומבלי לחלץ ממנה משמעות אתית. הורי הילד, שבקריאה ראשונה מתייצבים כדי להצילו, כושלים אל מול הקומפולסיה לשוב ולחזור אל הדינאמיקה של השמדה.

זוהי תפנית מהפכת מדמותו של מומיק. כאן הילד אינו עוד ילד שמשחזר את הרוע מבלי דעת, אלא חברת מבוגרים שמכירה את הרוע, מזהה אותו ובוחרת, חרף מאמציהם, בנוחות הכניעה על פני כאב ההתנגדות המוחלטת. הדיסוציאציה אצל לוין אינה פועל יוצא של טראומה שלא עובדה. היא אסטרטגיה של ממש, פיצול מושרש בין ההכרה המוסרית לבין הפעולה היומיומית. הפציעה שלוין מאבחן קשה יותר לריפוי: לא מדובר בתמימות שיש להשיב או במילה שנחוץ להתקין, אלא בבחירה מודעת לפעול עד גבול מסויים, ולא על פי ידיעה מלאה הנגזרת מאחריות הורית. במרחב ההורות, כמו בטיפול, נדרשים לא רק מילה אלא עדות שלמה שתסרב לאפשר את ההמשך נטול האמפתיה כלפי הקורבן.

הפסיכואנליטיקאית חיותה גורביץ,' במאמרה על הדיפת ההיעדר, מציבה שאלה קדומה וכואבת יותר: מה קורה לנפש כשאפילו הדיפת החסר אינה אפשרית? נקודת המוצא של גורביץ' לוקחת את בארטלבי הלבלר מסיפורו של מלוויל. הלבלר פונה אל המנהל שלו באמירה "הייתי מעדיף שלא," כביטוי שאין בו סירוב או מחאה, אלא רצון מזוקק להיות מוכר כסובייקט. הוא מעדיף, ומקווה שהאחר יכיר בהעדפתו ויכבד אותה. כשהאחר מסרב להכיר בו כבעל רצון, הוא לא משיב מלחמה, אלא נמוג ולבסוף מת.

גורביץ' קוראת כאן את הדינמיקה הטראומתית בשיאה: לא רק שהנפש נפגעת מהיעדר הכרת האחר, אלא שההיעדר עצמו אינו ניתן להדיפה. כפי שניסחה בעקבות פרויד: "אי אפשר להרוג רוח רפאים או את מה שנעדר." אפשר לכעוס על מי שפגע כשהוא ניצב בפניך, אבל להדוף חלל, להתנגד לשתיקה, לאי-הכרה, לאדישות, למאמץ הזה הנפש אינה מסוגלת. אי אפשר להלחם ברוח רפאים. זה הרגע שבו ההיעדר נבלע פנימה ומשתכן שם כדיסוציאציה. גורביץ' עצמה אינה עוסקת בפוליטיקה ישראלית, אבל המסגרת שהיא בונה מאפשרת לנו לקרוא את הילד שגדל על זיכרון השואה המנוכס: זה שסביבתו מעולם לא הכירה בצרכיו, שלא קיבל מילה לאבלו. אצל גורביץ' הוא קורבן טראגי של אי ההתכנות להדוף את ההיעדר שנצרב בקרבו. והיעדר שלא ניתן להדיפה מוצא ביטוי אחר. לא מילה. מעשה.

כאן גרה משפחת דוואבשה? על דיסוציאציה קולקטיבית

אבל הקרע המוסרי שגרוסמן, לוין וגורביץ' מתארים מושרש בתהליך היסטורי ארוך: בהשחתת הבדיעבד. ב1923- הכיר ז'בוטינסקי, במאמר "קיר הברזל," באהבת הערבי לארצו כאהבה לאומית לגיטימית. בגין, בשנותיו האחרונות, הזהיר מפני חצייתם של קווים מוסריים שהוא עצמו הכיר בהם. רבין הכיר בכך שלנסיגה יש מחיר ביטחוני שהוא מוכן לשלם.

שלושת אלה לא היו תמימים. הם ידעו שיש "אחר," ושהאחר הזה קיים, כואב וחי. אבל ההיסטוריה הזו הושחתה. לא נשכחה. הושחתה. טויחה, פורשה מחדש וגויסה. ז'בוטינסקי הפך ל"חזון ברזל" בלבד ולא לאיש שהכיר בזכויות הלאומיות הפלסטיניות וברגשות הכרוכים בזכות זו. בגין הפך לגיבור אלטלנה ולא לאיש שחתם על הסכם שלום עם הגדולה שבמדינות ערב. הבדיעבד הושחת, ונותרנו עם עבר מעוות ומפוצל שאינו מאפשר לדמיין עתיד. בטרור היהודי ביהודה ובשומרון אין כל חידוש. הוא חזרה אל מה שנוצר כשהמודחק מוצא דרך להתנהג את שתיקתו. מבלי לגרוע מאחריות המבצעים, חשוב שנבחין בין הסימפטום לבין מה שגורם לו, בין מומיק לבין הוריו.

ברמה הקולקטיבית, ישראל נמצאת בדיסוציאציה בת עשורים. בפיצול בין ידיעה לבין הרצון לא לדעת. אנחנו יודעים שמשפחת דוואבשה נשרפה. אנחנו יודעים שפוגרומים מבוצעים על ידי אזרחים ישראלים, יהודים. אנחנו יודעים שחלק הארי מבין היהודים מחוללי הטרור לא הועמד לדין. אנחנו יודעים שהשב"כ עצמו אמר שהטרור היהודי "יצא משליטה." וגם - איננו יודעים. לדעת באופן מלא, במובן שמחזיר נכונות לבצע שינוי בעצמך, היא ידיעה שנפש קולקטיבית פצועה מתקשה לשאת. כאן נכנסת "השחתת הבדיעבד" בגרסתה הקולקטיבית: לא רק שאנחנו מוחקים מה שקורה עכשיו, כעת, ביהודה ובשומרון, אנחנו מוחקים גם את הבסיס שממנו ניתן לבקר את ההווה. זוהי השחתה כפולה: מחיקת המעשים בהווה, ומחיקת קנה המידה שאפשר היה לבחון אותם לפיו. כשמוחקים את ז'בוטינסקי שהכיר בערבי, את בגין שחתם עם מצרים, את רבין שאמר שיש מחיר, נמחקת לא רק ההיסטוריה. נמחקת האפשרות עצמה לומר: גם בעבר ידעו שיש גבול.

כשהבדיעבד מושחת, וכשהדיסוציאציה (במיוחד לאחר השבעה באוקטובר) הופכת למנגנון קולקטיבי, נפגע לא רק הזיכרון אלא גם היכולת לאמפתיה. אמפתיה דורשת לכל הפחות חיבור בין מה שיודעים לבין מה שמרגישים כלפי האחר. הדיסוציאציה מנתקת בדיוק את החיבור הזה ומאפשרת לדעת שמשפחת דוואבשה נשרפה מבלי לחוש דבר. השחתת הבדיעבד מוסיפה ממד עמוק יותר: היא מוחקת את ה"אני" ההיסטורי שממנו אפשר לזהות את הקו המחבר בין "אנחנו" לבין "הם." כשזיכרון הקורבן הופך לנשק במקום לאבל, נחסמת הדרך להכרה בכאב האחר. ביטול האמפתיה אינו אכזריות מראשיתו אלא תוצאה של מערכת נפשית שלא יכולה להרשות לעצמה להרגיש.

בשני העשורים האחרונים הפך לרווח המושג הפסיכולוגי של "פציעה מוסרית," השבר שנוצר כשחייל מבצע, או עד לביצוע, מה שסותר את ערכיו העמוקים. פציעה מוסרית שונה מפוסט טראומה: היא אינה חרדה מסכנה חיצונית אלא בושה של ניתוק מעצמך כאדם ישר. ביהודה ובשומרון מתקיימות שתי פציעות מוסריות בו-זמנית. הראשונה היא פציעת המבצעים. הפיצול הדיסוציאטיבי מחזיק זמן מה, ואז מתפרץ, לרוב לא כחרטה גלויה אלא כהרס עצמי, כהתמכרות, כניתוק מוחלט מיחסים קרובים. הנפש יודעת מה עשתה, גם כשהתודעה מסרבת להכיר בכך. השנייה היא פציעת החברה הישראלית כולה. כשחברה יודעת שמעשי אלימות מבוצעים בשמה ובוחרת באלם, מתחולל תהליך שאני מכיר מהקליניקה: ידיעה, הכחשה, רציונליזציה, שיתוף פעולה פסיבי - ולבסוף אטימות. לא כי לא אכפת, אלא כי הכאב עמוק מנשוא. וזוהי, אולי, הפציעה המוסרית העמוקה ביותר: לא מה שנעשה, אלא מה שאי אפשר עוד לחוש.

איזהו גיבור? הכובש?

זיכרון השואה, עיבוד אמיתי שלו, דורש דווקא את ההיפך ממה שה"גבורה" האידיאולוגית מציעה. הוא תובע את היכולת לזהות את האנושיות של האחר גם כאשר האחר מאיים עלינו מאוד, להכיר בפגיעות ובמוגבלות שלנו, ולסרב לשחזר את לוגיקת הדה-הומניזציה שהפכה את השואה לאפשרית. כל עוד יש מי שזוכר את בגין, את ז'בוטינסקי, את משפחת דוואבשה במלואם, קיימת נקודה ארכימדית שממנה אפשר לומר: היה, ולכן יהיה.

הפסיכואנליזה מלמדת שמה שהודחק - שב. שהנפש אינה שוכחת באמת גם כשהיא נאלצת להסתיר. הטיפול, הפרטי והקולקטיבי, מתחיל ברגע שבו העדות נשמעת, מוכרת ומחזיקה משמעות. פרימת הדיסוציאציה אינה שחזור כאוטי אלא הרחבה הדרגתית של חלון הסבילות. כי יהיה דבר מה - כי היה. כי מה שקרה – קרה באמת.