שומר נפשו יקרב - ״מה שהיה היה באמת״ - דברי פתיחה פרופ מירב רוט

 

שומר נפשו יקרב - "מה שהיה היה באמת"

פסיכואנליזה בפעולה

19.4.26

פתיחה – פרופ' מירב רוט

ערב טוב לכל מי שבחר.ה להצטרף למפגש.

מורת הדרך שלי ושל עוד רבים, אתי הילסום, יהודיה צעירה שעברה את השואה בהולנד, כתבה ביומן שלה, שתהיה זאת קלות דעת לאדם לחשוב שיש לו אפשרות לשלוט בגורלו, אבל בהחלט יש לו אפשרות לבחור את היחס שלו לגורלו.

כל מי שנמצא פה הערב לא מוכן לתת לגורל להכתיב לו את חייו, ומבין שכל אחד ואחת מאיתנו מופקד.ת על המציאות בה הוא חי.

אלא שאחד הדברים המטרידים ביותר, הוא שמתקיפים את היכולת שלנו לדעת מהי המציאות הזאת.

איך נבין את המציאות שלנו, אם על קברי קורבנות טבח תהיה כתובה המילה "תקומה". אם לאירועי 7.10 יקראו "אירועי שמחת תורה". אם לאלפים רבים של אובדנים בגוף ובנפש קוראים "ניצחון מוחלט"? 

תדמיינו נסיעה בעיר, שחלק משמות הרחובות על השלטים בה מחוקים, ועל חלק אחר אתם לא בטוחים אם שמות הרחובות אמיתיים או שקריים. איך נדע איפה אנחנו נמצאים? לאן נפנה? אלה החומרים שמהם עשויים חלומות בעתה. וחלום הבעתה הזה הוא חיינו.

אבל הוא לא כל חיינו. אל לנו לשכוח - שציבור עצום של ישראלים טובים מכל מגזרי וחלקי החברה הישראלית חפץ בחיים משותפים שמבוססים על ערכי מגילת העצמאות, שיש בהם הרבה מן המשותף עם ערכי הפסיכואנליזה - החתירה לדיבור של אמת, ראיית האחר, הזכות השווה להרגיש, לחשוב ולומר, מתוך תחושת חירות, ביטחון וכבוד האדם באשר הוא אדם.

אנחנו פה, כי אלה ערכינו.

אנחנו פה, כי בלי הערכים שלנו אין לנו זהות ולא מצפן.

אנחנו פה, כדי שככל שינסו למחוק, לעוות ולשבש את שכתוב על הלוחות, כך יימצא בנו הכוח לחרוט את ערכינו בכל יום מחדש, באותיות קידוש הלבנה, על לוחות הברית של החברה הישראלית.

ראשון הדוברים שלנו הוא אבא של ילדה שזעקה את האמת ואיש לא רצה להקשיב לה, והיא ועוד 1200 איש ואישה, ילד וילדה, שילמו על כך בחייהם, ו 251 נחטפו, ובערך אחד מכל שישה מהם מת, מתה בשבי. 

אני מזמינה בלב מלא תודה אוהבת את אייל אשל, אבא של התצפיתנית מנחל עוז, רוני אשל ז"ל. 

***

מירב רוט - אחרי דברי עפרה:

אני אעשה הרחבה של המשפט האחרון ואומר "יהי זכרם של כל החפים מפשע שמתים ברוך". יש משפט של הפילוסוף והרב יונתן זקס שאומר שנביאי ישראל הקדומים תפסו את האנושות כקהילה מוסרית אחת הקשורה יחד בברית של אחריות הדדית. אני גדלתי כדור שני לשואה על שני ציוויים. האחד – להילחם בכל דרך על זכותנו לחיות. והציווי השני – אל תעלים עין אף פעם מסבלם של חפים מפשע. ולקראת הדוברת הבאה אני רוצה לומר שכמי שגדלה על הציווי הזה, ודווקא כמי שעובדת באופן אינטנסיבי עם המשפחות השכולות ועם משפחות החטופים ושורדי השבי – אני מרגישה פציעה מוסרית עמוקה גם נוכח האסון הנורא בעזה, גם נוכח הפרעות בגדה וגם נוכח האופן המחריד שבו ערביי ישראל מופקרים באופן יומיומי ודמם מותר באופן בלתי נתפס ממש. אני מבקשת לתת את זכות הדיבור לנג'לא אסמר...

***

מירב רוט - אחרי דברי נג'לא אסמר:

תודה רבה נג'לא על הסיוע לכולנו להישאר אנושיים. אמרתי לנג'לא שכשקראתי את ההרצאה שלא חשבתי שארגיש כך לפני כמה שנים אבל אני מזהה הרבה מהתהליכים שנג'לא מדברת עליהם של הפחד להשמיע קול. ובאותו ספר של יונתן זקס שהזכרתי קודם הוא אומר שגיבורי מלחמה נחשבים גיבורים ומי שנלחם על השלום נחשב בוגד. אז אנחנו נלחמים על השלום ונלחמים על הדיבור ונלחמים על הסולידריות ונלחמים על הזכות לנוכחות, ואני מאוד מאוד מודה לך על הנוכחות ועל הקול שלך שהוא חשוב לנו מאוד.

***

מירב רוט – דברי סיום

דברי סיום:

אני רוצה לסיים את המפגש העשיר הזה קודם כול באמירה הפשוטה של ההקלה שאני מרגישה כשאנחנו משמיעים קולות שונים במפגש אחד ונותנים לעצמנו להלחים מחדש את החלקים השונים של האני שלנו, של הזהות שלנו, של המצפן המוסרי שלנו, שלא מוכן למחוק ולא מוכן למחוק את האחר כי מחיקת האחר היא מחיקת האני. ואני אזכיר את שיר המחאה של הכומר הלותרני נימלר, שנקרא "לא השמעתי את קולי"

לא השמעתי את קולי – מרטין נימלר

תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים-

ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט ;

ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים –

ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט;

ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי –

ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי;

ואז הם באו ולקחו את היהודים –

ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי;

ואז הם באו ולקחו אותי –

וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי.

אני רוצה לומר שלא חשוב מהי העמדה של אדם, המחשבה שאפשר להפקיר מישהו בעולם בלי שהדבר הזה יפגוש גם את ההפקרה שלנו היא גם מעשית לא נכונה, וגם נפשית ורוחנית לא נכונה. במובן הזה אני חושבת שגם אם לא יקרה לי כלום ולא יבואו לקחת אותי - נשמתי כבר נלקחה ממני מזמן – אם לא זכרתי לראות את האחר ולדבר בעדו ולתת לו להשמיע את קולו. המפגש הזה בא לתקן את המאמץ האקטיבי, המכוון בכוונת מכוון לעוות את המציאות, לתקוף את האמת, להסתיר מאיתנו את ההוויה המשותפת שלנו על כל מאפייניה הכואבים ככל שיהיו. אפשר בהרכנת ראש לפגוש את מה שהיה ואת מה שהווה, להסכין עם המציאות על כל מכאוביה ולבנות מחדש – אבל רק דרך המפגש עם האמת. 

אני אסיים בשיבוש שעשיתי באוקטובר 2023 לפסוק שכתבתי לעצמי ואני רוצה לחלוק אותו איתכם בתקווה משותפת:

נהיה אור – מירב רוט (אוקטובר 2023)

והארץ הייתה תוהו ובוהו 

וחושך על פני תהום

ויאמר אלהים

נהיה אור.

נהיה אור, נדליק את האור, על האמת של רוני, על האמת של נג'לא, על האמת של אורי, על האמת של עפרה, על האמת של אדם באשר הוא אדם באשר הוא אדם. כולנו מופקדים על האור הזה. תודה שבאתם כדי להבטיח שלא נוותר על האור הזה להאיר לנו את דרכנו גם הלאה. 

 

Opening Remarks — Prof. Merav Roth

Good evening to everyone who chose to attend this gathering.

My mentor, and the mentor of many others, Etty Hillesum — a young Jewish woman who lived through the Holocaust in the Netherlands — wrote in her diary that it would be frivolous for a person to think that they can control their fate, but that they certainly can choose their attitude toward that fate.

Everyone here this evening refuses to allow fate to dictate their life and understands that each and every one of us is entrusted with the reality in which we live.

And yet one of the most disturbing things is that our very ability to know what that reality is has come under attack.

How are we to understand our reality if, on the graves of the victims of a massacre, the word “rebirth” (Tkuma) is written? If the atrocities of October 7 are called “the events of Simchat Torah”? If the many thousands of losses, in body and soul, are called “Total victory”?

Imagine driving through a city in which some of the street names on the signs have been erased, and in which, regarding the others, you are not sure whether the street names are true or false. How would we know where we are? Where would we turn? These are the materials from which nightmares are made. And this nightmare is our life.

But it is not all of our life. We must not forget that there is an enormous public of good Israelis, from every sector and part of Israeli society, who desire a shared life based on the values of the Declaration of Independence — values that share much in common with the values of psychoanalysis: the striving for truthful speech, the seeing of the other, the equal right to feel, to think, and to speak, from a place of freedom, security, and human dignity for every person as such.

We are here because these are our values.

We are here because without our values, we have no identity and no compass.

We are here so that the more they try to erase, distort, and disrupt what is written on the tablets, the more we will find within ourselves the strength to engrave our values anew each day, in luminous letters, upon the tablets of the covenant of Israeli society.

Our first speaker is the father of a girl who cried out the truth, and no one wanted to listen to her. She, along with more than 1,200 men and women, boys and girls, paid for this with their lives; 251 people were abducted, and approximately one in six of them died in captivity.

With a heart full of loving gratitude, I invite Eyal Eshel, father of the observer from Nahal Oz, the late Roni Eshel.

 

After Ofra Cohen Fried’s Remarks

I would like to expand upon the final sentence and say: “May the memory of all innocent people who die be blessed.”

There is a sentence by the philosopher and Rabbi Jonathan Sacks, who wrote that the ancient prophets of Israel understood all of humanity as one moral community, bound together in a covenant of mutual responsibility.

I grew up as a second-generation Holocaust survivor with two commandments. The first: to fight in every way for our right to live. The second: never turn a blind eye to the suffering of innocent people.

And before our next speaker, I want to say that as someone who grew up with this commandment — and precisely as someone who works intensively with bereaved families, with the families of hostages, and with survivors of captivity — I feel a deep moral injury in the face of the terrible disaster in Gaza, in the face of the pogroms in the West Bank, and in the face of the horrifying way in which Arab citizens of Israel are abandoned on a daily basis, their blood rendered permissible in a way that is incomprehensible.

I would like to give the floor to Najla Asmar.

 

After Najla Asmar’s Remarks

Thank you very much, Najla, for helping all of us remain human.

I told Najla that when I read her lecture, I did not think I would feel this way a few years ago, but I recognized within myself many of the processes she describes — regarding the fear of raising one’s voice.

And in that same book by Jonathan Sacks that I mentioned earlier, he says that war heroes are considered heroes, while those who fight for peace are considered traitors.

So we are fighting for peace, and we are fighting for speech, and we are fighting for solidarity, and we are fighting for the right to presence. I am very, very grateful to you for your presence and for your voice, which is profoundly important to us.

 

Closing Remarks

I want to close this rich gathering first of all with the simple statement of the relief I feel when we allow different voices to be heard in one encounter, and allow ourselves to weld back together the different parts of our self, of our identity, of our moral compass — the compass that refuses to erase, and refuses to erase the other, because erasing the other is erasing the self.

And I will recall the protest poem by the Lutheran pastor Niemöller, called “I Did Not Speak Out”:

First they came — Martin Niemöller

First they came for the Communists

And I did not speak out

Because I was not a Communist

Then they came for the Socialists

And I did not speak out

Because I was not a Socialist

Then they came for the trade unionists

And I did not speak out

Because I was not a trade unionist

Then they came for the Jews

And I did not speak out

Because I was not a Jew

Then they came for me

And there was no one left

To speak out for me

I want to say that no matter what a person’s position may be, the thought that anyone in the world can be abandoned without that abandonment also meeting us — that thought is untrue in practical terms, and it is also untrue psychologically and spiritually.

In this sense, I think that even if nothing happens to me, and even if they do not come to take me — my soul was already taken from me long ago if I failed to remember to see the other, to speak on their behalf, and to allow them to make their voice heard.

This gathering comes to repair the active, deliberate, and intentional effort to distort reality, to attack the truth, to conceal from us our shared existence in all its dimensions, however painful they may be.

It is possible, with bowed head, to meet what happened and what is happening; to come to terms with reality in all its pain; and to rebuild. But only through an encounter with truth.

I will end with an alteration I made in October 2023 to a Biblical verse, which I would like to share with you in shared hope:

Let us be light — Merav Roth

Now the earth was formless and empty, 

darkness was over the surface of the deep 

And God said, “Let us be light”.

Let us be light. Let us turn on the light — upon Roni’s truth, upon Najla’s truth, upon Uri’s truth, upon Ofra’s truth, upon the truth of every human being as a human being, as a human being.

We are all entrusted with this light.

Thank you for coming to ensure that we do not relinquish this light, so that it may continue to illuminate our path forward.