ויהי לא היה - על היעדר ומחיקה, 'אין -שפה' ו'אנטי -שפה' - ד"ר עפרה כהן פריד

 

לסרטון המלא

ויהי לא היה - על היעדר ומחיקה, 'אין -שפה' ו'אנטי -שפה'

כותרת הערב - “מה שקרה קרה באמת” לקוחה משירו של ט. כרמי שנכתב בחור ף 1973 . החברה הישראלית נדרשה אז להכיר

בכך שהמלחמה האיומה של אותו סתיו אכן קרתה.

ב- 3 באוקטובר 2023 השתתפתי בעצרת מול ביתו של שר-הביטחון יואב גלנט – בצל ההפיכה המשטרית ובמלאת 50 שנה למלחמה

ההיא. דיברתי על שפת-האֵבֶל של 1973 כעדות למשבר האמון, הפקרה ובגידה באמנה שבין המדינה לבין אזרחיה . ועוד אמרתי

שחיילי 1973 הם ההורים והסבים ש ל 2023 שנדרשים כעת לשלוח את ילדיהם ונכדיהם אל חזית עתידית חדשה . תהיתי כיצד טראומת ההפקרה ממשיכה להדהד כחוט שני סמוי שקושר בין אוקטובר 1973 לאוקטובר 2023. שלושה ימים אחר-כך התעוררנו אל ה- 7 באוקטובר. מתקפת פתע אכזרית, הפקרה והפרת החוזה, שבו ופקדו את חיי רבים כל כך. זמן עבר הפך לזמן הווה ולזמן עתיד. התעוררנו אל היממה שזכתה לשם 'השבת-השחורה', שגם בחלוף שנתיים וחצי, עדיין ממתינה לקבל הכרה ושפה שראויה לדבר אותה .

שאלת ה-קרה או לא קרה מתייצבת שוב במלוא עוצמתה – בין זיכרון להכחשה, בין אחריות להפקרה, בין שפה כנושאת עדות לבין שפה כמעשה של מחיקה. אין מדובר רק בשאלה היסטורית או פוליטית, אלא גם בשאלה פילוסופית בדבר מעמד השפה - כמתארת את שלפניה , כיוצרת את שלא היה קודם לכן, או כמוחקת את אשר קרה. בספרו "איך עושים דברים עם מילים" מתאר פילוסוף השפה ג'ון אוסטין את המושג 'מבעים ביצועיים' שבעצם אמירתם מבוצעת פעולה מסוימת. בספר בראשית, פרק א' נאמר – "ויאמר אלוהים יהי אור – ויהי אור". ביטוי שהפך לאב-טיפוס של דיבור שבכוחו לחולל מעשה במציאות. גם הבשורה על פי יוחנן, החמישית שבברית-החדשה, נפתחת במילים – "בראשית הייתה המילה". המילה כעיקרון ראשוני שממנו מתהווה העולם.

מה קורה כאשר אותה שפה פועלת בכיוון ההפוך – לא כתיאור או כבריאה אלא כמחיקה?

בשפה הישראלית הצטבר עם השנים ארסנל שלם של צירופי-לשון שנשמעים ניטראליים, מקצועיים או פטריוטיים, אך בפועל משמשים כמנגנון לטשטוש, לנרמול, או אף למחיקה של מציאות בלתי-אפשרית. הם כה שגורים בפינו עד שאיננו נותנים עוד את הדעת למשמעות השימוש בהם. אם למנות רק אחדים: טוהר-הנשק, יורים ובוכים, ניצחון מוחלט, ועדת-בדיקה, פגיעה אגבית, ניהול הסכסוך, לעולם לא עוד, נערי-גבעות, מצב מורכב, סיכול ממוקד, יחד ננצח, במותם ציוו לנו את החיים, ועוד ועוד. שפה שמאפשרת לחיות בתוך סתירה מתמשכת תוך מחיקה שלה. לראות מחדל ולקרוא לו ביטחון, לראות כישלון ולקרוא לו מורכבות, לראות אסון ולכנות אותו אירוע.

אעשה, לרגע, מעקף קצר אל הקושי האינהרנטי של השפה מול טראומה. לא משום שזה מוקד הדיון, אלא דווקא כדי להבחין בינו לבין התופעה שעליה אני מבקשת לעמוד. הספרות העוסקת בטראומה ואובדן מדגישה את איכותם הפרדוקסאלית של אירועים שהתרחשו תחת סכנת מוות והרס קיצוניים. הדגש הוא על הפער בין עוצמת האירוע לבין הקושי לתקשר אותו מילולית. במסה 'מעבר לעיקרון העונג' מתאר פרויד דפוס צער וכאב, נטול מילים, שלא פעם אוחז בהתמדה בחייהם של אנשים. ג'ודית הרמן, בספרה 'טראומה והחלמה', מציינת כי ההיחשפות לאלימות ולמוות, חוסר אונים ואובדן שליטה, מעוררים תהליכי פיצול בין זיכרון, ידיעה ורגש; בין האדם לעצמו. ואן דר קולק מדגיש כי זיכרונות של אירועים טראומטיים נותרים לא פעם כרשמים גופניים קפואים, חסרי ייצוג מילולי. כאשר הגוף הוא הזוכר והוא לכשעצמו שפת-הטראומה, היא נותרת כחומר גולמי מחוץ לזמן ולמקום ולסיפור החיים האישי. קאתי קארות' בספרה 'חוויה נאלמת' מנסחת את הפרדוקס ומשבר השפה שמתלווים אל החוויה הטראומטית - לצד המגע הישיר, הגולמי והמציף עם האירוע, קיימת אי יכולת נפשית לדעת ולחוות אותו, כל שכן לדבר אותו.

במקום הזה צומחת שפה שחותרת תחת עצם האפשרות שתהיה שפה ובמו כך יוצרת שפה שקראתי לה: 'שפת האין-שפה' כאמור, אני מבקשת להצביע על סוג אחר של כש ל – לא אי־יכולת לדבר, אלא מחיקה של מה שניתן ומבקש לדבר אותו. אין מדובר בשבר של השפה מול עוצמת החוויה, נוכח עודף מציאות טראומטית, אלא בקריסה שהשפה עצמה מחוללת. עיוות שנובע מעודף שליטה בניסיון למחוק ולכפות אלם על מה שכבר התרחש. מה שאני מכנה 'אנטי-שפה' שאומרת שמה שקרה, לא קרה.

בעוד ש-'האין־שפה' מתקיימת בפער הבלתי-נמנע שבין החוויה לבין היכולת לדבר אותה, 'האנטי־שפה' פועלת לסגור את הפער הזה בכוח. לא באמצעות הבנה, הכרה, אחריות, אמפתיה וחמלה, אלא באמצעות מחיקה. תחביר שהודף את מה שקרה אל מחוץ לדיבור ו לדיאלוג, עד שלא ניתן לומר אותו כל ל. במובן זה, בעברית הציבורית שנוצרה כאן קיימים מבעים שאינם רק מתארים את המציאות, אלא פועלים למחוק אותה. בכך, הם ממשטרים את גבולות המחשבה והשיח, ואת מה שמקבל מעמד של אמת.

אביא 3 דוגמאות מהזמנים הקשים של העת הזו כדי להדגים את הפרקטיקה הזו.

המאבק על מעמדו של ה־ 7 באוקטובר 2023 בזיכרון ההיסטורי והקולקטיבי של החברה הישראלית מתרחש לא רק בזירות ביטחוניות או פוליטיות, אלא גם בשדה השפה – מה יקבל ש ם ואיזה, אילו מילים תורשנה לתאר את שאירע. אחד הביטויים לכך הוא המהלך, שהובי ל ראש-הממשלה, להעניק למלחמה שם חדש “מלחמת-התקומה” במקום “מלחמת חרבות-ברזל”, שהוענק לה בראשית הדרך. מהלך שמבקש להמיר גם שמות נוספים שרווחים בציבור כגון: “מלחמת-עזה”, “מלחמת 7 באוקטובר”, “השבת-השחורה” ובכך לקבע מראש את גבולות הפרשנות למלחמה עצמה.

בהמשך לכך, בדיוני וועדות-הכנסת מוצע לכנות את יום-הזיכרון ל- 7 באוקטובר ו למלחמה בשם "אירועי שמחת-תורה ". הדיון בנוסח עדיין לא הוכרע סופית. אך עצם הבחירה בנוסח המוצע והיעדרה של המילה “טבח” - לבקשת נציג משרד ראש-הממשלה בטענה שמדובר במכלול של אירועים – אינם מקריים ואינם תמימים. מתקפת רצח, אונס וחטיפה, הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל, מכונה בצירוף לשוני שכולל את המילה “שמחה” וממוסגרת כ-“אירועים”. ג'ורג אורוו ל, בהמשגתו את המושג שיחדש, לא יכול היה לנסח זאת טוב יותר. אין מדובר במהלך סמנטי אלא בניסיון, מודע ומכוון, שמעלים ומוחק לא רק את שם האסון אלא את עצם התרחשותו. כך נראית ונשמעת 'אנטי-שפה' שקובעת שמה שקרה, לא קרה.

ההיסטוריון דומיניק לה-קפרה מדגיש כי ההשלכות של תהליכים כאלו על חברות ומדינות הן חסימת האפשרות, האתית והפוליטית, לתבוע אחריות. הוא מבחין בין טראומה היסטורית, שקשורה לאירועים מסוימים בזמן, לבין טראומה מבנית, שמחלחלת אל מעבר לזמן ומעצבת את תפיסת-המציאות, הזמן, הזהות, וגם את השפה שחברה ומדינה מאמצות לעצמן.

המקום שבו 'האנטי־שפה' נעשית חדה ומטלטלת במיוחד הוא האבן. משרד-הביטחון מבקש לשנות את הכיתוב על מצבות נופלי ה- 7 באוקטובר מ-“נפל בקרב”, עליו הוחלט בטרם נקבע שם המלחמה, ל-“נפל במלחמת-התקומה". שינוי שייחקק באבן, בבית-העלמין הצבאי, מקום בו עומדים הורים למראשות ילדיהם, בני-זוג לצד אהוביהם, ילדים מול הוריהם, שנרצחו ונהרגו בשעה שעמדו נוכח כשל ומחדל שגדולים ממנו לא ידעה המדינה.

בבוקר ה־ 7 באוקטובר נשמע בקשר קולה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל במוצב נחל עוז: "תחנות דייגו, קבלו פרש טורקי מלא, שלושה חצו את שעון החול ". באומץ, באחריות, במסירות אין קץ, עד שנפלה בקרב בו תקפו עשרות מחבלי הנוחבה את חמ"ל המוצב. אביה של רוני, איי ל, נמצא איתנו כאן הערב. המדינה מבקשת לחקוק על מצבתה של רוני את המשפט – נפלה במלחמת -התקומה.

מדובר במהלך שפתי שאינו מתאר ואינו מכיר במוות, אלא כותב אותו מחדש. בית-העלמין הצבאי הוא מקום שבו מדינה כותבת היסטוריה ומה שנחקק באבן נעשה אמת לדורות הבאים. אך כאן מתרחש היפוך – מה שנחקק באבן הוא מה שמוחק את סיפור חייו של מי שנטמן תחתיה. הכיתוב שהמדינה מבקשת לחקוק על המצבות איננו רק ניסוח מחדש. הוא ניסיון לעצב תודעה ולשכתב את ההיסטוריה. לנכס מות חיילים וחיילות לצורך ביסוס נרטיב של “ניצחון מוחלט” ו-"תקומה”, במקום לקיחת אחריות והכרה בכשל המנהיגותי והצבאי. באמצעות האבן נעשה מעשה של מחיקה והכחשה שמה שקרה, קרה. ויהי – לא היה מחר נציין את ערב יום-הזיכרון. אני מבקשת להתייחס להיבט נוסף של השבר סביב שפת-האֵבֶל שרלוונטי למלחמות-ישראל לאורך השנים ומקבל משנה-תוקף באשר לאבדני ה- 7 באוקטובר. הרבה שנים אני עוסקת בחקר תהליכי אֵבֶל ושכול על נופלי מלחמות-ישראל. שפת- האֵבֶל הישראלית, על הבן או הבת שנהרגו במלחמה, מצויה במתח בין 2 שפות-אֵבֶ ל שלכל אחת תחביר,

דקדוק, ואוצר-מילים משלה.

האחת –'לשון -הלאום' – ממקמת את הבת והבן כשייכים למשפחת-הלאום, שרואה עצמה משפחת -שכול מורחבת, ומבקשת לכתוב אותם לתוך הזיכרון-הקולקטיבי הישראלי באמצעות התחביר של הזהות הלאומית. אם שבנה נפל בששת-הימים כותבת:

"האם לא חיו את חייהם החד -פעמיים, האישיים, מעבר לעצמם כשליחות לאומית? מתוך הכרעה חופשית ומודעת העמיסו על עצמם גורל עמם.]...[ האם לא יצווה עלי בני את שמחת -החיים תחת שמי התכלת של ארצנו, המוגנת על ידי חבריו הרבים שהם עכשיו כולם בני". זהו התחביר של מה שנקרא 'השכול הציוני' שדובר בשפת-רבים, מושתת על דימויים מיתיים ורומנטיים של גבורה מופתית נטולת ספקות, ושל הורות לאומית, מתגברת, גאה, מקבלת את הדין בשתיקה ובהשלמה, ובהתאם לאמנה הציונית – זוכה להכרה והוקרה.

שפת אֵבֶל שנייה – 'שפת -אם' – מסרבת לניכוס הלאומי, מחלצת ממנו את הבן או הבת ואת האֵבֶל עליהם. התחביר והדקדוק שלה קשורים בפרקטיקות גידול ילדים רכים, במה שמזין, שוקד על שלומם, ואינו ממלא תפקיד של סוכן הלאום.

כותבת אם שבנה נפל ביום-כיפור – "אני עומדת לפני המצבה שכתוב עליה: שמך והמספר האישי שלך, אך אין זה נתפש שמתחת לאדמה הזאת, המגודרת באבנים, נמצא אתה.. מה שהמחיש לי ביותר, הייתה השמיכה, שחיממה אותך בלילות קרים מאז שהיית ילד. זה אולי הרגע שהמחיש לי יותר מכול. שכאן סוף החיים. היא לעולם לא תחמם אותך יותר שמיכה זו". שמיכת הילדות, מייצגת המעטפת והרוך האימהי, היא זו שמרכיבה את תחביר האֵבֶ ל. שפת חדר-הילדים שבה מכוסה הילד בידי אימו טרם הירדמו. שפה רכה, שמשיבה את הבן או הבת אל ברכי האב וחיק האם, אלטרנטיבית לשפת הסד ר-הלאומי שמייעד אותם לתפקיד המגן ואת הוריהם למשלימים בשקט ובגאווה. 'שפת-האם' מנסחת את הסיפור הנעדר, ממלאת את החללים החסרים בסיפור הלאומי ובשיח השכול שהוא גוזר. שתי שפות, שאבות ואימהות דוברים לאורך כל השנים.

מדובר במתח עז בין הפרטי לבין הלאומי שפורש מהלכים של ניכוס וההתנגדות לניכוס – של הבנים והבנות, של ההורות, של משמעות האבדן, ושל האֵבֶל . מתח טראגי בלתי פתיר בין מה שאני קוראת 'מלאכת-האימהות' ו'עבודת-הלאום'. חשוב לציין שהוא מלווה את החברה הישראלית לדורותיה. עם זאת, מאז ה- 7 באוקטובר מתווסף א ליו מתח נוסף שקשור במאבק הלשוני שנע אל מעבר לחולשת השפה לתת תוקף לאבדן, לצער ולכעס, אל עבר שימוש בשפה כדי להשתיק את כל אלו. מאבק על התחביר הלשוני שבה בעת הוא מאבק על התחביר הנפשי של רבים בתוכנו. מאבק על עצם האפשרות לדבר את האובדן, להתאבל, לעבד, להחלים.

מאבק בין 'שפת האין-שפה' של האֵבֶ ל לבין 'האנטי -שפה' שמבקשת לבטל אותו.

מאבק על גילוי וכיסוי האמת. על ריפוי והחלמה. שפה יכולה להיות כוח מרפא שמעניק הכרה למי שעברו או אבדו בתוך האפלה, והיא יכולה להיות כלי מחיקה שמדיר את קורותיהם מן הזיכרון ההיסטורי והקולקטיבי. במסה “תזות על מושג ההיסטוריה” מציין וולטר בנימין כי הדרה כזו פוגמת בתוקף האפיסטמולוגי והאתי של התיעוד ההיסטורי גם יחד. לדבריו - “גם המתים לא יהיו בטוחים מפני האויב אם ינצח". האויב הוא הכוח שמבקש לשלוט בזיכרון, להכריע את סיפור העבר, להפוך כישלון לתודעת ניצחון. כל עוד המאבק על שפת-הזיכרון נמשך גם המתים אינם בטוחים. אלו מהלכים שמשמעם המתה נוספת של המוות שכבר קרה, ריקון משמעותו, הכחשת נסיבותיו והשתקת האמת שטמונה בו . מצבה היא המקום שבו השפה חייבת לכרוע ברך בפני הכאב והאמת. כך גם יום-זיכרון. הנצחה שנשענת על שפה כוזבת מכסה לא רק על מקום משכבם האחרון של המתים אלא גם על חייהם ועל מותם. כפי שכתבה זלדה, שמות רבים יש לאדם ואחד מהם נותן לו מותו. כבוד המת הוא כבוד אמת חייו ואמת מותו.