פסיכואנליזה בפעולה החלה כהתארגנות ספונטנית של אנליטיקאים בחברה הפסיכואנליטית למחאה מול בית מעצר הקישון בתגובה למעצרם של עופר ואיתי דורון, אמיר שדה ואיתי יפה. הדברים שנישאו בחנו את המעצר והאופן בו טופלו העצורים על ידי המשטרה והפרקליטות בראיה פסיכואנליטית עכשווית. נוסף לכך שולבו בדברים שנישאו מול בית המעצר שירים אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר, בעצמה אנליטיקאית בחברה. מתוך תחושת דחיפות גדולה יזמו חברי צוות 'פסיכואנליזה בפעולה' – רבקה יצחק-חורש, רוית פרנקל-נוטקביץ ואמנון אייל - אירועי מחאה בעלי אופי דומה, כולם יוחדו למאבק להשבתם המיידית של כל החטופים מעזה. באירועים אלה, שנערכו מול הכנסת ובכיכר החטופים, נשאו דברים אנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית והם תרמו לכתיבת גילוי דעת של החברה הפסיכואנליטית הקורא להשבת החטופים. גם באירועים אלה שולבו קטעי שירה אותם ביצעה הילה כהן-אלעזר וזמרים צעירים מה"עוטף". ניתן לקרוא את הדברים שנישאו בכל אירוע ולצפות בסרטונים שתיעדו אותם בלחיצה על 'אירועים' ובחירת האירוע הרלוונטי. ניתן גם לחפש לפי שם הדובר או ההרצאה. נמשיך להאבק להשבת החט...
בין שתיקה לפחד: על הפחד לדבר והדיבור של הפחד - נג'לא אסמר
"في المدرسة حذرتموني: احترس بكلامك! فلما أخبرتكم أن معلمي صديقي، همستم: لعله عين عليك! ولما سمعت حكاية الطنطورة فلعنتهم، همستم في أذني: احترس بكلامك!
فلما لعنوني: احترس بكلامك!
وحين اجتمعت بأقراني، لنعلن إضرابا، قالوا لي، هم أيضا: احترس بكلامك!
وفي الصباح قل ت لي، يا أماه: إنك تتكلم في منامك، فاحترس بكلامك في منامك..! وكنت أدندن في الحمام، فصاح بي أبي: غير هذا اللحن. إن للجدران آذانا، فاحترس بكلامك!
أريد ألا أحترس بكلامي، مرة واحدة! كنت أختنق"!
לפני שאני ממשיכה, אני רוצה לעצור לרגע ולשאול: מה הרגשתם כששמעתם את הטקסט הזה בערבית?
האם חשתם מועקה? סקרנות? אי־נוחות? כעס? או אולי משהו שקשה לתת לו שם?
אני מזמינה אתכם להישאר לרגע עם מה שהתעורר בכם, ולאפשר לרגשות לדבר.
ומתוך ההקשבה הזו, אקרא את “היזהר בדבריך” בתרגום חופשי מתוך האופטימיסט של אמיל חביבי. "בבית הספר הזהרתם אותי : היזהר בדבריך.!
כשאמרתי לכם שהמורה הוא חבר שלי, לחשתם: אולי הוא עין עליך.
כששמעתי את סיפור הטנטורה וקיללתי אותם – לחשתם באוזני: היזהר בדבריך! . כשקיללו אותי – שוב: היזהר בדבריך.
כשנפגשתי עם חבריי כדי להכריז על שביתה – גם הם אמרו: היזהר בדבריך! . אפילו בבוקר אמרת לי אמא: אתה מדבר בשנתך, היזהר בדבריך גם בשנתך.
נהגתי לשיר במקלחת, אבי צעק עלי: תשנה את הלחן הזה, לקירות יש אוזנים , היזהר בדבריך!
אני רוצה שלא להיזהר בדבריי – פעם אחת.
נחנקתי"
המשפט של אמיל חביבי ״היזהר בדבריך״ איננו אזהרה רגעית , זהו תיאור של מצב נפשי מתמשך. הוא נאמר בבית, בבית הספר, ברחוב, ובהדרגה גם לא נאמר אלא מופנם. הוא ציווי שמחלחל לאט־לאט אל הנפש ומארגן את הקשר בין חוויה לשפה. ואולי המשפט האחרון – “אני רוצה שלא להיזהר בדבריי, ולו פעם אחת. נחנקתי” – מבטא גם את המשאלה שליוותה אותי לאורך כתיבת ההרצאה: בין הרצון להשמיע לבין הצורך להיזהר, ובתוכה ההחלטה לתת מקום ולו חלקי לקולות שהדהדו בנפשי.
השתיקה היא ארגון עדין של דיבור: לעיתים תוצר של פחד או כפייה, ולעיתים גם בחירה – עם מי לדבר, מה לומר, ומה להשאיר “בין לבין.” ולעיתים, היא אף נעשית פעולה של התנגדות
מכאן עולה השאלה שמלווה את ההרצאה :מה קורה לנפש כאשר המילים עצמן נחוות כמסוכנות?
מאז 7 באוקטובר חווה החברה הערבית גל חסר תקדים של הפחדה, השתקה ורדיפה פוליטית, שבאה לידי ביטוי במעצרים על התבטאויות ברשתות החברתיות, חקירות משטרתיות על גילויי אמפתיה אזרחיים, פיטורים מהעבודה, השעיות וגירושים ממוסדות אקדמיים, ואיסור כמעט מוחלט על חופש מחאה והפגנה (עדאלה, 2023א; עדאלה, 2023ב.)
אין מדובר בלידתה של מציאות חדשה או שבר, אלא בהחמרה חריפה של מצב נפשי וחברתי מתמשך, כזה שמושרש עמוק בהיסטוריה של הנכבה, המשטר הצבאי, ואזרחות שתמיד הייתה מותנית ומופנמת בגוף ובשפה.
אמי הייתה בת תשע בזמן הנכבה, ובעקבות ההפצצות והשמועות על הטבח מדיר יאסין, לקח אביה את המשפחה וברח אתם ללבנון, שם גם מת אחיה הקטן. כעבור שנה של פליטות לחשו להם: מי שלא יחזור עכשיו, לא יחזור כלל. החזרה לא הייתה חזרה; היא הייתה הסתננות. לילה, הליכה שקטה, והזהב שעל רגלה של הילדה – סימן אחרון של בעלות –נשמט בדרך. כששבו, הבית שסבי בנה לא חיכה להם. אותו ריהוט, אותן
קירות, אך חיים של אחרים התקיימו בתוך המרחב שהיה פעם שלהם. הם גרו בחדר קטן מול הבית שלהם ובמהלך השנים עבדו קשה לקנות בחזרה את ביתם.
לפני כמה שנים הזמנתי קבוצה של מטפלים יהודים וערבים לביתי וביקשתי מאמי לשבת איתנו ולספר את סיפור ילדותה – סיפור הבריחה בזמן הנכבה. היא החלה לספר על ההפצצות, על הפחד, על הדרך ללבנון, על החיים כפליטים. ואז, בדיוק ברגע שבו הסיפור היה אמור להמשיך – אל ההסתננות חזרה הביתה – היא עצרה. השתררה שתיקה. הבעת פניה השתנתה, ואז היא לחשה אליי:
“הם מצביעי ביבי?”
ברגע הזה התבהר לי עד כמה הפחד ממשיך לפעול כהעברה בין־דורית של פחד והשתקה. זו הייתה תגובה גופנית כמעט רפלקסיבית, של מי שלמדה עמוק בגופה שיש אזורים של היסטוריה וחוויה שעדיף לא לתת להם קול.
אותה העברה בין־דורית של פחד והשתקה התגלמה גם בפרקטיקות יומיומיות במרחב הביתי.
בבניין המשפחתי שסבי בנה, ואשר נרכש מחדש עם השנים, היה מובן מאליו שתמיד יישאר מישהו בבניין, ואם כולנו יוצאים – מביאים שומר. הדבר לא הוסבר כתגובה לאיום עכשווי, הרי לא סבלנו מפריצות, אלא פעל כהרגל שקט, כארגון חיים ונורמה, שבו הבית לעולם אינו נותר ללא השגחה. רק בדיעבד הבנתי כיצד חוויה קיומית מוקדמת – של בית שכבר פעם אחת ננטש ונלקח – ממשיכה לפעול בהווה דרך זהירות, פיקוח והימנעות, מבלי שנזקקה לניסוח מילולי.
לאחר ה־7 באוקטובר ניתן לראות כיצד דפוסים מופנמים של זהירות, חשדנות והשתקה אינם נבנים מחדש, אלא מופעלים בעוצמה מוגברת.
במובן זה, ההווה הטראומטי אינו רק אירוע חדש, אלא מפגש בין מציאות אלימה ומפוקחת לבין פחדים שהוטמעו זה מכבר בנפש ובגוף.
כך, למשל, נכנס מטופל לחדר הטיפולים, מתיישב, ובפתיחת הפגישה מבקש להשאיר את הטלפון הנייד מחוץ לחדר “כדי להיות בטוח שאין הקלטה.” לא מדובר במטופל פרנואיד או בתחושת רדיפה, אלא בחוויה קיומית פשוטה ומובהקת: תחושה שגם האובייקט האישי ביותר – הטלפון הנייד – עשוי להיות נושא של הקשבה, פיקוח ואכיפה. כך, הגבולות בין פרטי לציבורי מיטשטשים, והחשש אינו רק שהקליניקה כבר אינה מוגנת, אלא שגם המרחב האינטימי של הסובייקט חדל מלהיות שלו לגמרי. כאילו “גם לטלפון יש אוזניים”
פסיכולוגית השחרור מציעה לראות בפחד ובהשתקה לא תופעה פנימית בלבד, אלא חלק ממציאות חברתית־ מבנית המעצבת תודעה, גוף ויחסים. היא שואלת: באיזה עולם נפשי אנשים נדרשים לחיות, ואילו דרכי הסתגלות הם מפתחים בתוכו.
פראנס פאנון הראה כי שליטה פוליטית מתמשכת פועלת דרך הנפש: הפחד אינו תוצר לוואי של הדיכוי, אלא אחד מכליו המרכזיים. הוא מלמד את הסובייקט היכן לעצור את עצמו, אילו מחשבות מסוכנות ואילו מילים לא לנסח, עד ששתיקה חיצונית נעשית פיקוח עצמי פנימי.
איגנסיו מרטין־בארו הרחיב מחשבה זו והציע את המושג טראומה פסיכו־חברתית: לא אירוע חד, אלא מצב מתמשך שבו חרדה, חשדנות וצנזורה עצמית נעשות חלק מהשגרה. האדם אינו חי “אחרי טראומה,” אלא בתוך מציאות מאיימת כרונית, שבה שתיקה אינה היעדר רצון לדבר, אלא הבנה שדיבור עלול לעלות ביוקר.
כך, השתיקה של אמי אינה פחד לא רציונלי, והבקשה של המטופל להוציא את הטלפון אינה פרנויה – אלא ביטוי לכך שהטראומה חיה בגוף ופועלת גם במרחבים שאמורים להיות מוגנים. אלו תגובות הסתגלותיות למציאות בלתי־אפשרית שבתוכה הנפש מנסה לשרוד.
כאשר אחי נסע ללונדון ללמוד בסוף שנות השמונים, הפרידה לּוותה בזהירות מתמדת. הוריי חזרו והזהירו אותו שלא לדבר עם זרים, במיוחד מהעולם הערבי, מחשש שייתפס כמי שיוצר קשר עם “גורם זר.” למרות המרחק, הוא תיאר כיצד בשנה הראשונה כמעט לא יצא מהדירה וחשש מכל דיבור בערבית. רק בדיעבד התברר עד כמה הפחד היה ממשי, נוכח סיפורו של דודנו, עיתונאי שנכלא בעבר -סימן מובהק שוב שהמילה יכולה להיות מסוכנת- ונאלץ לבסוף לעזוב את הארץ. כך התחדדה עבורי ההבנה שהמרחק הגאוגרפי אינו משחרר מן ההשתקה; היא נוסעת עם האדם ומתמקמת בנפש.
הפחד, ההשתקה ואובדן הקול היו נושא מרכזי בקליניקה במיוחד לאחר השביעי לאוקטובר. הפחד חצה את הסף ונכנס לחדר הטיפולים. מטופלים החלו להביא בעיקר את החשש מפני עצם הדיבור והבעת דעה.
מטופלת צעירה שבעבר נהגה לשתף פוסטים ברשתות החברתיות וחוותה דרכם תחושת נוכחות אקטיבית, חיבור והשפעה – מעין מרחב שבו יכלה לשחק בזהותה, במחשבותיה וברגשותיה. עם תחילת המלחמה הוריה ביקשו ואף אסרו עליה הבעה פומבית: לא לכתוב, לא להגיב, לא להיראות. השתיקה הוצגה כהגנה. במקביל חשה מוצפת במראות קשים של המלחמה, ללא אפשרות לתת להם קול. בהדרגה תיארה הצטמצמות הולכת וגוברת: הפסקת שיתוף, נסיגה מקשרים, ותחושה שקיומה נעשה שקט ושטוח. הופיעו קשיי שינה, תחושת חנק גופנית ומצב דיכאוני המלווה באובדן תחושת משמעות.
רופאה שעבדה מעל עשרים שנה במוסד רפואי גדול, וראתה בו “בית שני.” ריפוסט אחד לפוסט שעסק
בהתנגדות להרעבת ילדים בעזה הוביל לזימון, ללחץ להסיר את הפוסט, ולתחושה חדה שהמקום שבו הייתה שייכת אינו מכיל עוד את מי שהיא. בסופו של תהליך בחרה להתפטר. היא תיארה זאת כפרידה כואבת מבית שנמחק בן־לילה – אובדן שלא היה רק של עבודה, אלא של זהות ושל רצף חיים.
מטופלת אחרת סיפרה כיצד “ידידה” מהעבודה צילמה פוסט פרטי שלה ושלחה אותו להנהלה. חוויית ההלשנה יצרה סדק עמוק באמון – לא רק בעולם החיצוני, אלא גם בקשרים הקרובים ביותר. מאז, תיארה, היא מדברת בזהירות גם עם עצמה. החוויה הקלינית הפכה לעיסוק מתמיד במה לא לומר, מה למחוק, ומה עדיף לא להרגיש.
ניתן לראות בכך קריסה של המרחב הפוטנציאלי, במובן של ויניקוט, המרחב שבו ניתן לשחק, להתנסות ולבטא חוויה מבלי שתהפוך מיד למסוכנת. כאשר מרחב זה מצטמצם, האפשרות לשחק בזהות ובמשמעות נפגעת, והקיום נעשה מגונן ושטוח, עד כדי תחושת היעלמות של העצמי.
במצב כזה, לא רק המרחב נפגע, אלא גם היכולת לעבד את החוויה עצמה. במונחים של ביון, פונקציית האלפא – היכולת להפוך חוויה גולמית למחשבה – נפגעת. החוויה נותרת בלתי מעובדת, ללא ייצוג סימבולי, נרשמת בגוף ומתבטאת בדיכאון, חרדה ותחושות של חנק, דריכות ומועקה. אין זה כשל פרטי, אלא תגובה למציאות שאינה מאפשרת עיבוד.
אך הפגיעה אינה מסתיימת בעיבוד. כאשר גם השפה עצמה נעשית חשודה או בלתי־לגיטימית, נפגעת האפשרות להיות מדובר בתוך סדר סימבולי. במונחים לאקאניאניים, הסובייקט אינו רק מושתק, אלא מודר מן האפשרות להיות סובייקט מדבר: לא רק “אסור לי לדבר,” אלא “אין שפה שבה מותר לי להיות”.
במצב כזה, השתיקה אינה רק היעדר קול, אלא חוויה של היעלמות , לא להיות מוכר, לא להיספר, לא להיות נוכח כסובייקט. זוהי מחיקה כפולה: של הקיום הפנימי ושל האפשרות להיות מוכר על ידי האחר.
החוויה הזו עולה בדוגמאות הקליניות שתוארו. המטופלות והמטופלים אינם חוששים רק מתגובה חיצונית, אלא חווים אובדן של מקום סימבולי. הדיבור חדל מלהיות אמצעי ליצירת קשר ומשמעות, ונתפס כמעשה העלול לחשוף אותם לסכנה. במצב כזה, שתיקה נעשית תנאי הישרדות.
העבודה הקלינית בתקופה זו אינה יכולה להסתפק בפרשנות פנימית בלבד, אלא מחייבת הכרה בהקשר כחלק בלתי נפרד מן המצב הנפשי. היא נדרשת להקשבה רחבה, למילים הנאמרות ולמילים המושתקות, לשפת הגוף שבה נרשמת החוויה, ולמה שמתרחש ביניהן. כאשר מטופלת שותקת, מטופל מבקש להוציא את הטלפון מהחדר, או אדם מצמצם את עצמו עד אובדן משמעות, אין זה כשל אישי, אלא עדות למציאות שבה תנאי הנפש הבסיסיים נפגעים.
האתגר אינו “לעודד דיבור בכל מחיר,” אלא להחזיק מרחב שבו מותר להסס, לגמגם, לעצור באמצע משפט – מרחב שבו מילה אינה הופכת מיד לסכנה, ומחשבה אינה נענשת עוד לפני שנוצרה.
כמו כן וברוח פסיכולוגיית השחרור, העבודה הטיפולית אינה נעצרת בגבולות הקליניקה בלבד, אלא מבקשת לנקוט עמדה ולהיפתח גם למרחבים נוספים, מרחבים שבהם ניתן להשמיע קול, לשאת עדות, וליצור אפשרות לנוכחות שאינה מצטמצמת.
אסיים בחזרה לאמיל חביבי, שאומר כמעט מתחנן:
"أريد ألا أحترس بكلامي، مرة واحدة! كنت أختنق! ضيق هذا الكهف يا أمّاه، لكنه أرحب من حياتكم! مسدود هذا الكهف يا أمّاه، ولكنه منفذ"!
“רוצה שלא אזהר בדיבורי ולו פעם אחת. נחנקתי. צרה המערה הזו, אמא, אך היא רחבה יותר מחייכם. חסומה המערה הזו – אך היא מוצא.”
גיבור הסיפור בוחר לברוח אל המערה, לא משום שהיא בטוחה, אלא משום שהיא עדיפה על קיום שבו אין מקום לדבר, לחשוב או להיות. במצב כזה, סכנה פיזית עשויה להיחוות כסבילה יותר מהיעלמות נפשית שקטה.
ואולי דווקא על הרקע הזה ניתן להבין את עצם המפגש כאן, ואת הדיבור בתוכו, לא כשבירת שתיקה הרואית, אלא כתנועה עדינה של קול; מחשבה שמקבלת מקום, ונוכחות שמסרבת להיעלם. מרחב שבו עדיין ניתן לומר: אני כאן. אני מרגיש. ואני מבקש להישאר אנושי.
