צריך להוציא את עקרון המציאות מהנפטלין / ד״ר איתמר לוי

בחודש ספטמבר שנת 1933, שמונה חודשים אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ארזו שישה אנליטיקאים יהודים, חמישה מתוכם מברלין, את מיטלטליהם, נפרדו ממטופליהם ומחבריהם, והיגרו לפלשתינה, שם יסדו את "החברה הפסיכואנליטית בפלשתינה", לימים "בישראל", החברה בה אנו חברים היום. אני משער שההחלטה שלהם לא הייתה קלה, אולם שמנגד לכל הלבטים, הנאמנויות והרגשות הקשים ניצבה תובנה אדירה, קשה כסלע, שבמושגי הפסיכואנליזה הקלאסית אנו קוראים לה "עקרון המציאות".

כאשר אנו מביטים במצבנו היום מפתה לנתח במושגים פסיכואנליטיים את תופעת ההשחתה הנוראית שעברה החברה הישראלית בשנים האחרונות. ניתן להצביע על התפתחות הפרוורסיה, הנקמנות, אטימות הלב, החמדנות וההתנשאות של המנהיגים כמו גם של הנערים והטוראים. הפתולוגיה זועקת מהשטח אל המרקע ואל דפי העיתון ומשם אל התודעה שלנו המסרבת להאמין או להיפך – נשטפת בהלה וייאוש. המפגש שלנו עם המציאות מתווך על ידי התקשורת, ואפילו כאשר אנחנו רואים, שומעים וקוראים, יש בנו חלק שנוטה להכחיש או שמפתח תסריטים מעודדים: מדובר בעשבים שוטים, המלחמה תסתיים, נחליף את השלטון, יכפו עלינו מבחוץ, הרי תקווה זה דבר טוב, ובסופו של דבר אנשים רוצים לחיות בטוב. איך בתוך כל הרעש הזה יכול עקרון המציאות להגיע לתובנה קשה כסלע? המציאות קשה, עד כדי כך קשה, שעקרון המציאות מסרב להכיר בה. מכיר ומכחיש, שכן הכרה מלאה מובילה להחלטה, לפעולה, להתחייבות על עמדה: מה אני עושה? מחכה עד הבחירות ואז נראה? אורז ומהגר כמו אותם שישה חלוצים אך בכיוון הפוך? מעודד את ילדי להגר? נשאר כאן מתוך מחויבות אקטיבית להמשיך ולהתנגד או אולי נשאר מתוך השלמה פסיבית? עקרון המציאות כופה עלינו לגבש עמדה שמעבר לכל ההכחשות, לקבל אחריות על גורלנו בתנאים שלא היינו מוכנים להם.

בפסיכואנליזה בת זמננו ממעטים לדבר על עיקרון המציאות. בזמנים "רגילים" הוא נתפס כמובן מאליו. אבל הזמנים משתנים, וצריך להוציא את עקרון המציאות מהנפטלין.