אהבה רעילה / אירנה מלניק

כשהתבוננתי בתצלום של הזוג בן גביר מחזיקים בעוגה שהרעיה העניקה  לבעלה ביום הולדתו החמישים, לא יכולתי שלא לחשוב מחשבות ולחוש רגשות  מהעולם ׳האלביתי׳. המושג ׳אלביתי׳  מתאר חוויה  שיש בה  עירוב של מוכר וזר בו זמנית, שמעוררת איום, חרדה ושאלה: זה אמיתי?

אישה שומרת מצוות לבושה לבן, מחזיקה באהבה ובחיוך שמח עוגה שגם היא לבנה, בה רקום חבל תליה מוזהב, וכתוב בה  ״לפעמים חלומות מתגשמים״. נראה שבעלה גם הוא נהנה מהמחווה.

הניגוד המצמרר בין האהבה והמוות מעורר רגשות שקשה למצוא להם מילים. על פניו, המתנה היא ברורה: חוק עונש המוות שהשר בן גביר קידם, עבר לשמחתו ולגאוותו. זה החלום שהתגשם. 

אבל  לצד זה אי אפשר שלא לחשוב על רבדים לא מודעים שמתגלים לנו מתחת לאהבה, מתחת לקרם הלבן. האם החיבור העמוק והאוהב מגלה לנו את דחף החיים או את דחף המוות?

היתכן שמתחת למחוות האהבה  ביניהם מתגלה בעצם אהבה לרצח? למוות? יתכן, שלהפוך מוות למשהו מתוק וגם אכיל, מבטא  עיוות של רגשות אנושיים בסיסיים של עידוד לחיים, ואפשרות לתיקון. 

הציפוי הלבן הרקום חושף בעיקר ריגוש של בני הזוג, נוכח ההגשמה  של משאלותיהם הרצחניות, שיובילו אותם לגאולה מעוותת. עצוב ומצמרר לחשוב שביום הולדתו החמישים, חשבה רעיתו,  שהרג ומוות הם החלום הכי חשוב שבעלה הגשים.

ומה יהא פרי אהבתו של הזוג לדורות הבאים? כנופיות של רוצחים שמתענגים באלימות? חיילים שמנפצים פסל של ישו, כהגשמת אידאל כלשהו? גבר שתוקף ומכה  נזירה בלבן שמתהלכת בשביל?

זוהי אהבה רעילה, שמולידה הרס ומוות.