״עצמי־יחד״ בזמן הזה / ד״ר אתי חגי

בעודי מתאמצת לשאת — בהבנה, בקבלה ואולי אף במידת־מה של שלום את הכאוס וההתפרקות סביב, ניסיתי להבין את טבעו של האתגר הנפשי: האם האתגר הנפשי הוא עצם המפגש עם  החרדה מפני קריסה, שסימניה כבר ניכרים? האם הינו הזמניות לכאורה שהופכת למצב קבוע של מלחמה?  האימה מפני טשטוש גבולות המוסר והאתיקה הופכת לשגרה, והפסיביות מזדחלת, שקופה ומטביעה, מתוך ימים, חודשים ושנים של חוסר אונים.

בהדרגה התבהר לי כי המוטרדות אינה פרטית בלבד. היא נוגעת ב״עצמי־יחד״ — אותו מרחב נפשי משותף, ישראלי־אנושי, שבתוכו אנו לומדים ומכוונים לראות אדם, לשאת מורכבות, לחוש שייכות, גבול ואחריות. 

נדמה כי מרחב זה עצמו מדבר את קריסתו: שפתו נעשית אלימה, מפוצלת וחשדנית יותר; יכולתו לשאת מורכבות נשחקת; האפשרות לראות אדם נעשית מאיימת; והכרח ההישרדות, לכאורה, מכווץ את הנפש. אין זה רק משבר פוליטי, חברתי, חינוכי או כלכלי, אלא התדרדרות בתשתית הנפשית המשותפת — בתשתית האתית עליה שעון הכול. למעשה, מתנהל ״עצמי־היחד״ הפגוע מתוך חרדה מתמדת, ומתוכה מתחזקים מנגנוני פיצול: אנחנו והם, צודקים ומסוכנים, קורבנות ואשמים, שייכים ובוגדים. המרחב האנושי מצטמצם; האחר חדל להיות אדם והופך לאיום שיש להרחיקו, לשלוט בו, ואף לרצות בהכחדתו.

ועם כל זאת, חשוב להחזיק  תקווה — לא כאופטימיות נאיבית ולא כאשליה מנחמת, אלא כהכרח קיומי להשיב תשתית אתית: להמשיך לראות ב״עצמי־יחד״ יותר מסך פצעיו, חרדותיו, הגנותיו ויצר ההרס שבו. תקווה כזו היא אמונה שגם במקום של פגימות, עיוות ואלימות, עדיין קיימת אפשרות לתנועה, להכרה, לאחריות ולאיחוי.

כיצד ניתן להחזיק תקווה כזו מבלי ליפול להכחשה? כיצד להישאר פתוחים לכאב העולם מבלי להתפרק לתוכו? ומה יכולה להציע הפסיכואנליזה — הפרדיגמה העמוקה והמכרעת ביותר המוכרת להבנת נפש אדם ונפש־היחד — אל מול ההתפוררות?

אפשר שהתשובה הפסיכואנליטית אינה מתחילה בהבטחה לריפוי מהיר ואף לא בהצעת סדר חדש. ראשיתה ביכולת לשאת: לשאת חרדה מבלי למהר להיפטר ממנה באמצעות פיצול, שנאה, אידיאליזציה או אדישות; לשאת מורכבות מבלי לאבד צלם אנוש; לשאת כאב מבלי להפכו לאלימות; לשאת שונות מבלי למחוק את האחר או את העצמי. במובן זה, הפסיכואנליזה אינה רק תיאוריה של היחיד אלא גם אתיקה של תרבות. היא מזכירה כי חברה קורסת כאשר נפגעת יכולתה לחשוב, לחלום, להתאבל ולהכיר בתלות ההדדית, בשזירות, שבין אדם לזולתו. 

ריפוי מתחיל במקום שבו מתאפשרת מחדש תנועה נפשית: ממגננה להכרה, מהישרדות לנוכחות, מפחד לאחריות. לכן הריפוי אינו יכול להסתכם בקריאה לפיוס חיצוני. הוא מחייב תנועה פנימית עמוקה: מן ההתגוננות אל היכולת לשאת אי־ודאות מבלי להיאחז בקנאות; לשאת כאב מבלי להפכו לשנאה; לשאת שונות מבלי לחוותה כאיום על עצם הקיום; ולשאת את הידיעה הכואבת שאין אדם, קבוצה או אומה שהם שלמים, טהורים וחפים מסתירה פנימית.

דווקא מתוך ההכרה בשבר עשויה להיפתח אפשרות אחרת - לא של שלמות אלא של פתיחות; לא של ודאות אלא של נכונות להמשיך להיות במגע; לא של ניצחון על המציאות אלא של סירוב לוותר על האנושי בתוכה. זהו לב האתגר של הזמן הזה. 

אפשרות הריפוי המוצעת אינה נשענת על תיקון טכני של המציאות ואף לא על הבטחה להרמוניה חברתית פשוטה. היא נשענת על שינוי באופן שבו אדם, חברה ותרבות תופסים את עצמם ואת זולתם. זוהי אינה רק עמדה פסיכולוגית, אלא תשתית אתית וציוויליזציונית.

חברה שאינה מסוגלת לשאת מורכבות תידרדר בהכרח לאלימות — גלויה או סמויה. לעומתה, חברה היכולה להכיר בפגיעותה מבלי להפוך אותה לאידיאולוגיה של כוח, עשויה להתחיל לנוע לעבר ריפוי: ריפוי שבו אדם אינו מוגדר רק דרך הישרדותו, כוחו או שייכותו השבטית, אלא דרך מהותו המתהווה ביחס וביחד; אדם שעצמיותו זקוקה לזולת לא רק פונקציונלית אלא אונטולוגית.

האדם נעשה אנושי בתוך יכולתו להיות במגע: עם כאבו שלו, עם אחרותו של האחר, ועם המציאות כפי שהיא מבלי לקרוס ומבלי להכחיש. אז עשוי להיווצר מרחב נפשי־קיומי שבו נוכל להמשיך לפגוש את העולם מבלי לאטום עצמנו בפניו; נוכל להמשיך לחשוב במקום שבו הפחד מבקש ודאות מוחלטת; ננסה להרגיש במקום שבו הציניות נעשית קלה ובטוחה יותר.

אולי מתוך היכולת לשאת את המורכבויות תצמח גם התקווה. אני מאמינה, שהתקווה עצמה היא מעשה של ריפוי : לא מפני שהיא מבטיחה שהכול יהיה טוב, אלא מפני שהיא מסרבת לוותר על אתיקה של אנושיות, על היות אדם.