חגיגת המוות / ד״ר יהודה פרנקל

"אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם"
(זכריה, ח׳, ט״ז)
עם פרוץ שנת השבעים ותשע למדינה, אנו חיים תודעה חדשה המשתלטת על השיח הציבורי בבית המחוקקים, בממשלה ובציבור. אם היינו עדים עד עתה למתח בין שני הקטבים המאפיינים את המדינה, יהודית ודמוקרטית, אנו חיים עתה בקוטב חדש: מדינת צמאי הדם והנקם.
אין שום דבר דמוקרטי או יהודי בחדוות הטלת עונש מוות דיפרנציאלי החל רק על בני דת אחת הרוצחים בני דת אחרת. אין שום מקורות במסורת היהודית או בתרבות הדמוקרטית בהם פותחים בקבוקי שמפנייה במליאת בית המחוקקים לרגל חקיקת חוק זה. סיכת התליינים הנענדת בדש חליפתם של שרים ומחוקקים הנה ניצן של תרבות חדשה וזרה: תרבות הדם והנקם. חגיגת העוועים של וצהלות השמחה של הקדימון לגרדומים שייכת לתרבויות של גלדיאטורים ופולחן מוות.
יתרה מכך, פרעות מכוונות באוכלוסיות אזרחיות הכוללות בתוכם את מגוון הזוועות האנושיות : רצח, פגיעה מינית, פציעות, אלות מתנפצות על איברים, שריפת בתים מסגדים ומכוניות, גניבה ושריפת עדרי צאן, עקירת עצים ומטעים - מהוות ביטוי של תרבות זרה הצומחת ועולה במדינה היהודית-דמוקרטית.
זו אינה תרבות - זו התפרקות וקריסת התרבות. אנו חיים במומנט בו דחף המוות וייצר ההרס חוגגים את שחרורם מנבכי הנפש האנושית לחגיגה של דם ואש. אמור מעתה: לא עוד זיקוקים כסובלימציה של האש אלא כפרים בוערים כמימושה המלא. לא עוד מטחי כבוד לזכר הנופלים כהחסרת פעימת הלב כזיכרון לליבו של רע שנדם, כי אם ירי ולתוך חלונות פלסטיניים כחגיגת נקם קמאית בחסרי ישע. לא עוד ענישה כמרתיעה, כמשלמת גמול , כביטוי של עשיית צדק, כי אם גרדום בכיכרה של עיר המספק את תאוות הנקם ושלהוב יצרי המוות של ההמון ומנהיגיו.
ההיסטוריה האנושית ופסיכולוגיית המעמקים מעידים כי ווקטור זה הנו חד כיווני. אין ממנו חזרה. הדרך האלימה שוטפת את החברה בנחלי דם, רשע וזוועה. שמא יתחלף לו ההמנון: לא עוד "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומיה" כי אם "כל עוד בלבב נקמה, נפש יהודי חדלה".
אנו צריכים להתאחד, לעצור, לשכב על הכביש מול בולדוזר דורסני זה. שמא באופן לא מודע ההמנון המחריד של מבקשי נפשנו הקורא להשמדת מדינה היהודית "בדם ואש נפדה את פלסטין" מתגשם באופן עמוק בהפיכתו להמנון של המדינה אותה כה אהבנו: דם ואש, סיכת התליינים ופורעי הגבעות.
ואם לא נעצור זאת עכשיו, קיומנו המוסרי יחרב ובעקבותיו גם קיומנו הלאומי.
"ציון המשפט תפדה ושביה בצדקה"
(ישעיהו א׳ כ״ז)