דבריה של הפסיכואנליטיקאית פרופ' דנה אמיר באירוע 'להשיב את הצפון, להשיב את המצפן' של קבוצת פסיכואנליזה בפעולה.

לסרטון המלא

יְתַקְנוּ תַלְמִידֵי הַשָּׁלוֹם: מחשבות על הפקרה ועל תיקון

כשאני חושבת על המילה הפקרה – אני חושבת עליה בכמה מובנים: ישנו המובן המקובל של המילה הפקרה, שמשמעו לנטוש. וישנו גם המובן המובלע שקשור בהפקרות – במה שחורג מן הטעם הטוב, מן הגבולות המידתיים, כלומר קשור בהפיכה של הסובייקט לאובייקט בשימוש

של סוג כזה או אחר של סחר חליפין: מישהו שמשתמש במישהו, כולל בעצמו, כמו במשהו.

מישהו שמזלזל בקיומו הלגיטימי של אדם אחר, או בקיומו הלגיטימי שלו עצמו, עד כדי כך שהוא מאפשר שימוש בו או בה כמו בחפץ, כמו באמצעי להשגת מטרה.

קראתי לאחרונה ספר של ז'אן בודריאר, הוגה דעות צרפתי, שנקרא "אסטרטגיות גורליות". הספר הזה נכתב בשנת 1983 , ויצא בתרגום לעברית עכשיו, והוא אקטואלי להכעיס ולהכאיב.

באחד מתתי הפרקים בספר הזה בודריאר כותב על "בן-הערובה " של הזמן הזה. הוא איננו מתכוון לבן-ערובה ספציפי בתוך סצנה ספציפית של חילופי שבויים. הוא מדבר על סצנה חברתית-פוליטית שבתוכה כולנו הופכים בידי אחרים, אך למעשה גם בידי עצמנו, "בני ערובה": כולנו סובייקטים אנונימיים שמשרתים משהו או יכולים להימסר בעבור משהו. בן - ערובה הוא מי שגורלו מופקע לטובת שרירותיות שאיננה קשורה בו, כותב בודריאר. בן ערובה הוא מי שנתון בידי גורל שאינו גורלו.

אם לנסות להבין את מה שהוא כותב כאן – עניין אחד הוא להיות נתונים בידי גורל קשה מנשוא שאנחנו חווים כגורל שיש לו משמעות, שנוגע לנו, שמבטא במובן מסוים את הגרעין של הקיום שלנו. עניין אחר לגמרי הוא להיות בני-ערובה בידי גורל שאינו גורלנו, כלומר לסבול סבל שרירותי שאין לו תכלית ואין לו תוחלת. כשהחיבור בינינו לבין מה שקורה לנו, או קורה על

ידנו, או קורה בשמנו, הופך לשרירותי – כלומר כשהגורל שמזוהה איתנו איננו נדבר עם הזהות שלנו – אנחנו לא רק מוצאים את עצמנו תלויים בחלל ריק , אלא הופכים להיות החלל הריק הזה. הריק הזהותי הזה מתגלגל, לא במקרה, להיות ריק מוסרי.

ולכן המשימה הגדולה של הזמן הזה היא משימת השבת "בני הערובה" שהם אנחנו: השבת החירות והכוח להיות סובייקטים שגורלם נתון בידיהם לא מפני שהם שולטים שליטה

1 אהרון שבתאי אומניפוטנטית בעולם, אלא מפני שהם רואים עצמם כבעלים של הגורל הזה וכאחראים, מדרגה ראשונה וללא הנחות, על השלכותיו .

לא פעם אנחנו שומעים בחדשות את הצירופים "הפקרת הצפון", "הפקרת הדרום". אבל הפקרה לעולם איננה הפקרה של חבל ארץ כזה או אחר. בכל מקום שבו מופקר חבל ארץ מופקרת הארץ כולה. לא פחות מכך – בכל מקום שבו מופקר צידו האחד של המתרס האנושי – מופקר גם צידו האחר.

ההפקרה לא החלה בשבעה באוקטובר. ההפקרה של השבעה באוקטובר כבר "יושבת" על מצע של הפקרה קודמת רבת שנים, הפקרת הכיבוש לא רק את האוכלוסייה הפלסטינית הכבושה אלא גם את מערכת הערכים של העם המנהל את הכיבוש הזה, כלומר מנהל את סצנת בני הערובה המתמשכת הזו כבר עשרות שנים.

בכל פעם שאנחנו לוקחים בני ערובה – אנחנו הופכים את עצמנו בני ערובה. את זה היטיבה להבין יותר מכולנו אתי הילסום, שכתבה על כך ביומניה, בימים שבהם טבעת החנק הנאצית

הלכה והתהדקה סביב צווארה :

"יש בתוכי בור עמוק עמוק", כותבת אתי הילסום, "ובבור הזה נמצא אלוהים. לפעמים אני מצליחה להגיע אליו. אבל לעיתים קרובות יותר הבור מכוסה באבנים וחול ואלוהים קבור תחתם. ואז צריך לחפור ולהוציא אותו משם." )עמ' 35 ) לא אלוהים הוא בבחינת כוח עליון שמכניס אותה לתוך הזוועה או מחלץ אותה מתוך הזוועה, אלא היא זו שמניחה לזוועה לקבור את אלוהים בתוכה, ולכן היא זו שבידיה גם הכוח לחלצו משם. אלוהים, לאורך דפי היומן שלה, איננו האלוהים במובנו הדתי השגור. זה הכוח שאפשר לכנותו הטוב האנושי, אותו טוב שהיא שבה ומציבה כנקודה ארכימדית שבעזרתה היא מרוממת את עצמה, בכוח עצמה, מן התהום.

אתי הילסום לוקחת אחריות גם על מה שאיננו בשליטתה הקונקרטית; היא מציבה את עצמה כבעלים של מה "שנעשה לה" ולא רק כבעלים של מה "שנעשה על ידה". העמדה הזו, שמאפיינת את דפי היומן שלה לכל אורכם, היא עמדה אתית ואנושית שתופסת את כל מה שהאנושיות עצמה כוללת, לטוב ולרע, כשייך לתחום האחריות של אלה הכלולים בה.

ואם לחזור לבני הערובה – אתי הילסום איננה מוכנה להיות בת-ערובה בידי הרוע האנושי שממוקם מחוצה לה; היא מבינה, כבר בגילה הצעיר, שהדרך היחידה לא להיות בת-ערובה של הרוע הזה היא להכיר בכך שהוא שייך גם לה, ושהיא אחראית על קיומו בעולם לא פחות משאחראים לו אלה המחוללים אותו בפועל.

רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו של הרש שנרצח במנהרות החמאס לאחר שנחטף ממסיבת הנובה, אומרת לבוגרי ה"ישיבה יוניברסיטי" בטקס סיום לימודיהם לפני כשנה:

מעולם לא עצרתם ואמרתם "הם לא נראים כמונו, אין להם את השיטה המדויקת שלנו, אין להם את ההשקפה המדויקת שלנו, בית הכנסת שלהם מתנהל אחרת מבית הכנסת שלנו". לא. הבטתם במה שמחבר אותנו. אמרתם – "הסבל שלך הוא הסבל שלי. הכאב שלך הוא הכאב שלי. הבן שלך הוא בנה של אמי ולכן הוא אחי. כמו רות במגילת רות אמרתם "לא נעזוב אותך, אנחנו קושרים את גורלנו בגורלך, הגורל שלך הוא גורלנו שלנו. "אני מקשיבה למילים האלה שלה ושומעת את רוחה של אתי הילסום מפעמת גם בהן . אני שומעת אותה לא רק מודה לבוגרי הישיבה יוניברסיטי על כך שקשרו את גורלם בגורלה בשעתה הקשה ביותר, אלא גם מציבה את אחאות הגורל הזו כציווי אתי: כל בן אנוש הוא אחי,

ולכן לעולם יהיה סבלו קשור בסבלי, וגורלו קשור בגורלי. כל בן אנוש הוא אחי, ולכן לעולם יהיה סבלו קשור בסבלי, וגורלו קשור בגורלי.

ואכן, הנוגדן היחיד להפקרה הממארת המשתלטת על כולנו, הדרך היחידה לא להיות בני ערובה בידי סחר החליפין בערכים אנושיים המנוהל באמצעותנו ובנו – היא להתייחס לכל הצדדים בתוך סחר החליפין הזה לא כאל בני ערובה אנונימיים אלא כאל סובייקטים שגורלם קשור בגורלנו ; סובייקטים שגורלם קובע את גורלנו.

לא להפקיר את הצפון הוא לתבוע מחדש את המצפן המוסרי שאבד לנו. לא להפקיר את הדרום הוא להעיר את מה שהורדם, לפוגג את האלחוש המתמשך של הרוע שאנחנו מחוללים, מגדלים, מטפחים בלי דעת, בלי דין, בלי חשבון.

במקום לבכות את הפקרת השלטונות את הצפון, את הדרום, ואת מה שביניהם – אני מעזה להציע, ברוחה של אתי הילסום, שנתבונן באופן שבו אנו עצמנו מפקירים את עצמנו, את עולם הערכים שלנו, את מה שאנחנו מסמנים כאנושי, כראוי וכטוב; אני מעזה להציע שהאצבע המאשימה שלנו תופנה קודם כל כלפי עצמנו, לא כסוג של נקמה מזוכיסטית ולא כהתענגות

על הסבל – אלא כדרך לסרב להפקרה, המבוססת תמיד על תנועת ההשלכה החוצה )של הָאַשְׁמָה, של הסבל( ולא על תנועת הלקיחה פנימה )של האחריות( . אני מעזה להציע שנכרות את אותה ברית הקושרת גורל בגורל – עם אחינו לסבל מכל צידי המתרס, מתוך ידיעה עמוקה שלא יתכן מצב שבו תהיה פגיעה אנושה באדם אחר, יהיה אשר יהיה – בלי שהפגיעה האנושה הזו תקרע קריעה באנושיותנו אנו, שלא לומר תקרע קריעה על אנושיותנו אנו.

אני מבקשת לסיים בשיר של אהרון שבתאי.

אֶת הַזְּועָָה

אֶת הָאָסוֹן הַנוֹרָא

אֶת הַחֶרְּ פָה,

אֶת שבְּרֵי הַסִׁכְּלות,

אֶת טִׁמְּטומֵי הַדָת

אֶת חֶשכַת הָעֵיניַם

אֶת אַל ימות הַיאֵוש

לאֹ יתְַּקְּנו לאֹ קָצִׁין,

לאֹ פְּצָצָה,

לאֹ מָטוֹס,

לאֹ עוֹד דָם.

רַק תְּבונתַ לֵב תְּתַקֵן

רַק הָרוֹפְּאָה,

הָרוֹפֵא, יתְַּקְּנו,

יתְַּקֵן רַק הַמוֹרֶה הַטוֹב,

הַמוֹרָה הַטוֹבָה,

הַחוֹבֵש, עֲרָבִׁי,יהְּודִׁי,

יתְַּקְּנו הַנוֹסֵעַ הַשלֵו,

רוֹכֵב הָאוֹפַניַםִׁ,

נוֹשא הַכָרִׁיךְּ

הַצוֹעֵד בָרְּחוֹב.

פוֹקֵחַ הָעֵיניַםִׁ יתְַּקֵן,

הַדוֹבֵר בְּחֶמְּלָה יתְַּקֵן

הַמַקְּשיב יתְַּקֵן,

הַמַשכִׁיל יתְַּקֵן,

הַמַמְּתִׁין וחְּוֹשב יתְַּקֵן,

יתְַּקֵן הַמַדְּרִׁיךְּ

בְּדַרְּכֵי הַנדְִּׁיבות, הַחִׁבָה,

הַצירָ יתְַּקֵן, הַמְּשוֹרֵר,

יתְַּקְּנו תַלְּמִׁידֵי הַשלוֹם,

גנַנָיֵ הַשלוֹם.