דברי הפתיחה של הפסיכואנליטיקאית רבקה יצחק-חורש לערב של פסיכואנליזה בפעולה -להשיב את הצפון, להשיב את המצפן, במסגרת מפגשי 'שומר נפשו יקרב'

לסרטון המלא

שומר נפשו יקרב: 'להשיב את הצפון להשיב את המצפן'

ערב טוב לכולם ולכולן. אני פותחת את פגישת הזום הערב שתעסוק בקריאה שלנו : 'להשיב את הצפון, להשיב את המצפן.'

זהו אירוע זום שלישי שמארגנת קבוצה שנקראת 'פסיכואנליזה בפעולה,' קבוצה הכוללת פסיכואנליטיקאים רבים מהחברה הפסיכואנליטית בישראל, שרואים בעת הזו עת חירום המחייבת אותנו לצאת מתוך חדרי הטיפול אל המרחב הציבורי, להשמיע קול המנסה לפענח ולהבין את המתחולל במציאות הכאוטית שאנו נמצאים בה, ואת המתחולל בנפשנו לנוכח מציאות זו. להבין ולפעול במציאות ששינתה את פניה וגם גילתה פנים אחרות ורעות.

ובמילותיה של ויסלבה שימבורסקה:

מִציאּות איָנּה נמֹוָגה

כמֹו שְּנמֹוִגים הֲחלֹומֹות

שּום רְּשרּוש, שּום פֲעמֹון

לֹא יִניסּו אֹוָתּה,

שּום צָעָקה אֹו שאֹון

לֹא יעֹוְּררּו מֶמָנה..

הזום הראשון בסדרת 'שומר נפשו יקרב' הישיר מבט אל הרצח המשתולל וההתעמרויות בשטחים ואל יחסינו עם האחר הנמצא בינינו ובתוכנו. הזום השני שקיימנו הפנה את המבט של כולנו אל העיוורון, ההכחשה, הסילוף ועיוות האמת שמשבשים את היכולת לפענח את המציאות ולפגוש את הקול הפנימי שלנו,.

במפגש הערב אנו מבקשים לעשות זום-אין על הצפון. מבקשים להביע סולידריות עם תושבי הצפון המותקף ומופקר וננטש, שחלק מתושביו פונו תחת אש והושבו אל מלחמה. יש מן התושבים שלא ישובו אליו עוד, וקהילות שנמצאות בסכנת התפרקות. ויש שנשארו. - תושבים שהשתרשו ונטועים בעומק אדמתם לבלי היפרד ואלו שאין ביכולתם לעזוב, והם חשופים לסכנת חיים ונאבקים בסכנה לאבד את אחיזתם בביתם, בית פיזי ובית נפשי שיסודותיו נפגעו והתערערו.

זהו הצפון שישוביו סמוכי הגדר היוו מעטפת צפונית, על נופיו היפהפיים,

ההרים, והנחלים השופעים, הכרמים והפריחות, מטעים עמוסי פרי ושדות מוריקים. צפון של חסידות ועגורים, של פסיפס אנושי, רקמה אנושית - של יהודים ודרוזים מוסלמים ונוצרים צ'רקסים ובדואים, החיים ביחסי שכנות

השלובים האחד בשני וטווים חברויות ושותפויות. יש כאלה מביניהם הנושאים את כאב הגירוש מאדמה ומבית ויש הנושאים את הכאב על ש'נזרקו' לפריפריה, איזור גבול, חבל ארץ ה'רחוק מהעין רחוק מהלב.' אלו וגם אלו יודעים תחושת הפקרה, השתקה ונטישה הקודמים לעת הזו.

ומשהו אישי: נולדתי וגדלתי בכברי שבגליל המערבי, קיבוץ שנבנה על ידי חברי בית הערבה שנאלצו לעזוב את ביתם שנכבש ונפל במלחמת העצמאות והתיישבו בהמשך על גבעה שנקראה כבריתא בתקופת המשנה . במורדותיה שכן הכפר אל- כאברי / כבריתא על בוסתניו השופעים, שתושביו ברחו או גורשו מביתם באותה המלחמה עצמה.

לרגלי הגבעה נביעות של מעיינות מים שתמיד התגאנו שהם מי השתיה הכי

טעימים בארץ, והקיבוץ - טבול כולו בטבע ונוף גלילי ובים הנפרש מבית ילדותי. ובתוך היופי והכאב, היה גם פחד, לעיתים מצמית, מקטיושות וחדירות מחבלים בתקופות ארוכות של אי שקט ואיומים בטחוניים, מלחמות ומבצעים. אך לא היה פחד לאבד את הצפון.

ומה המשמעות 'לאבד את הצפון'?

בילדות שכבנו על שמיכות שנפרשו על דשא גדול בלילות קיץ, מביטים בשמיים זרועי הכוכבים. שם למדתי למצוא את כוכב הצפון ועוד למדתי- שכוכב הצפון הוא העוגן של השמיים. כל הכוכבים האחרים יסתובבו סביבו במשך הלילה והוא לעולם לא יזוז ממקומו. הוא המצפן שמבטיח שלא נלך לאיבוד, ואם אבדנו, הוא יורה את הכיוון, ישיב למסלול במציאות, ובגיאוגרפיה הנפשית.

וכעת נדמה שהמצפן השתגע, יצא מכיול. ובהיעדרו כמגדלור ערכי, ערכים אנושיים של אחריות אישית וסולידריות עם האחר, של הכרה בעוול ותיקונו, שלעשיית הטוב ונכונות לפעול לנוכח רוע והרס, מותקפים ועלולים לא להורות לנו עוד את הדרך.

אנחנו מבקשים להתבונן בתופעות חברתיות ונפשיות המחוללות את אובדנו של המצפן ובאלו המתחוללות לנוכח אובדן זה דרך ארבע נקודות מבט של הדוברות והדובר הערב- המביאים חשיבה פסיכואנליטית, פילוסופית ושירית..

אנו מבקשים להשיב את המצפן למרכז.

להביט בשמיים שמעל ובאלו שבתוכנו המכוסים עננים כבדים, לחבור אל

כוכב הצפון הפנימי, שיאיר ויורה את הדרך לחיבור חזרה אל בסיס היותנו אל קרקע קיומנו וחיינו המשותפים פה.